העליון: עונשו של רוצח הסובל מהפרעת אישיות גבולית יופחת רק במקרים חריגים

השופטת ע' ארבל:

           האם זכאי המערער לענישה מופחתת לפי סעיף 300א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)? זו השאלה הניצבת בפנינו.

רקע

1.        המערער הואשם ברצח גרושתו ואם ילדיו, רחל גדקר ז"ל (להלן: המנוחה), לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. על-פי עובדות כתב האישום היו בני הזוג נשואים במשך 16 שנה עד לגירושיהם בשנת 2002, ונולדו להם שלושה ילדים משותפים. לאחר הגירושין הטריד המערער את המנוחה וביקש כי תחזור לחיות עמו, אך היא סירבה. לאחר שהחלה לצאת עם גברים אחרים נהג המערער לאיים עליה ואף כתב על כוונותיו לרצוח אותה במכתבים שיועדו להימסר לילדיו לאחר הרצח. ביום 9.2.05 הגיע המערער לדירתה של המנוחה והתחנן כי תחזור אליו. לאחר שזו עמדה בסירובה ירד המערער למקלט, נטל משם כבל פלסטיק, עלה חזרה לדירה, ושם כרך את הכבל סביב צווארה של המנוחה וחנק אותה למוות. לאחר מכן עטף את גופתה בסדין והכניסה לארון בגדים בחדר הילדים.

הכרעת הדין

2.        המערער לא חלק על העובדה שלפיה המית את המנוחה, אך העלה טענות נגד התקיימות יסוד הכוונה תחילה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ס"נ א' אמינוף, השופט ז' הווארי,  והשופטת נ' מוניץ) ניתח את יסודותיה של הכוונה תחילה וקבע כי הם מתקיימים במלואם. באשר לכוונה להמית, נקבע כי התנהגות המערער מקימה יסוד זה. המערער, על-פי עדותו, חנק את המנוחה בחוזקה באמצעות כבל ולא הרפה ממנה עד שפסקה נשימתה. הוא חנק אותה כה חזק עד כי שתי אצבעות ידיו כאבו והיו רדומות עוד שעות רבות לאחר מכן. באשר ליסוד ההכנה, נקבע כי ההגנה לא חלקה על התקיימותו. עוד קבע בית המשפט כי לא היה כל קנטור מצד המנוחה. בית המשפט עמד על ההלכה שלפיה התגרות מילולית אינה קנטור. אמנם בעדותו בבית המשפט הוסיף המערער וטען, בניגוד להודעותיו במשטרה, כי המנוחה התנפלה עליו "במכות רצח" ואף איימה כי תהרוג את הילדים, אך בית המשפט לא מצא ליתן אמון בגרסה זו. המערער לא הצליח להסביר מדוע גרסתו זו לא באה לידי ביטוי כלל בהודעותיו במשטרה, ונראה כי היא "שופצה" על מנת לעורר תחושה שהמעשה בוצע על רקע של קנטור. מכל מקום, הזמן שחלף מאז אירועים אלו ועד שירד המערער למקלט והביא עמו את הכבל, שולל את טענת הקנטור שכן למערער היה זמן "להתקרר". כשחזר המערער עם הכבל המתין שהמנוחה תסובב אליו את גבה, ואז, מבלי שהמנוחה אמרה דבר, חנק אותה למוות. התנהלות זו מעידה אף היא על היעדר קנטור.                  

3.        בית המשפט סיכם וקבע כי-

"הנאשם רצח את המנוחה בדם קר לאחר שתכנן את הרצח זמן רב לפני כן ולאחר הרצח התנהג במשך שעות רבות בקור רוח שטני, כשישב לשתות קפה הן בדירת המנוחה והן אצל אחותו, הוציא את הכלב להתאוורר, לקח את ילדיו לקיוסק ובילה עמם עד לשעות הלילה המאוחרות ושיקר במצח נחושה כשהשיב לשאלות אחותה הבכירה של המנוחה וחבר של אחותה האחרת, כי הוא לא יודע היכן נמצאת המנוחה וכי הוא לא עשה לה מאומה".

           לפיכך מצא בית המשפט כי יש להרשיע את המערער בעבירה של רצח כמיוחס לו בכתב האישום.

גזר הדין

4.        לקראת מתן גזר הדין הגיש המערער חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו שנערכה על-ידי ד"ר כנאענה, וטען כי יש לקבוע על בסיסה ענישה מופחתת למערער על-פי סעיף 300א לחוק העונשין. בית המשפט סקר את חוות הדעת שקבעה, כי על אף שלא ניתן לקבוע בצורה חד משמעית את מצבו הנפשי של המערער, ברגעים של אירוע הרצח, הרי שניתן לאבחן אצלו הפרעה נפשית חמורה כולל עיוותים בהליכי חשיבה במצבי דחק קשה. בית המשפט קבע כי בפני המומחה לא עמדו כל החומרים הדרושים והרלבנטיים לצורך כתיבת חוות דעת אובייקטיבית. כך גם לא עמדו בפניו קלטת שחזור הרצח על-ידי המערער, מכתבי המערער לילדיו לפני הרצח, הראיונות שהעניק המערער לערוצי הטלוויזיה, והכרעת הדין שניתנה. המומחה הסתמך על גרסת המערער שנמסרה לו, מבלי להתייחס לסתירות בינה לבין הודעותיו במשטרה, ולקביעת בית המשפט כי גרסתו לפיה איימה המנוחה להרוג את הילדים היא שקרית. בית המשפט קבע כי לו מטעם זה בלבד יש לדחות את חוות הדעת של המומחה.

5.        בית המשפט הוסיף ובחן את קביעתו של המומחה לפיה המערער סובל מהפרעה נפשית חמורה. בית המשפט ציין מנגד את חוות דעתם של המומחים מטעם המשיבה, אשר הגישו במהלך המשפט את עמדתם באשר לכשירותו של המערער לעמוד לדין ובאשר למודעותו למעשיו בעת ביצוע הרצח. לפי חוות דעת זו המערער סובל מהפרעת אישיות עם קווים גבוליים. מכל מקום, קבע בית המשפט כי המערער אינו סובל מהפרעה נפשית חמורה. בית המשפט בחן את הגדרתו של המונח "הפרעה נפשית חמורה" לפי קריטריונים שפורסמו מטעם איגוד הפסיכיאטריה בישראל, וקבע כי מאפיינים אלו אינם מתקיימים במערער. למערער אין עבר פסיכיאטרי, הוא לא אושפז, לא היה בטיפול פסיכיאטרי מתמשך ואף לא נטל תרופות פסיכיאטריות. הוא שירת שירות מלא בצבא, עבד בעבודות שונות, ואף ניהל עסק שבסופו קרס. המערער היה נשוי במשך 10 שנים ונולדו לו שלושה ילדים. השימוש שעשה בסמים, על-פי עדותו, לא נעשה אף הוא על רקע פסיכיאטרי כלשהו. מומחה ההגנה אישר כי הוא לא עבד לפי המסמך של איגוד הפסיכיאטריה בישראל, ואף לא סיפק הסבר מדוע לטעמו יש לסטות מהמלצות אלו.

6.        בית המשפט השיב בשלילה גם על השאלה האם הוגבלה יכולתו של המערער במידה ניכרת להבין את אשר הוא עושה, או את הפסול במעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. חוות דעתו של מומחה ההגנה לא הצליחה לקבוע באופן חד משמעי את מצבו הנפשי של המערער בעת האירוע. בחוות הדעת אין כל תמיכה משכנעת לכך שיכולתו של המערער בעת ביצוע הרצח הוגבלה במידה ניכרת להבין את מהות מעשיו או להימנע מעשיית המעשה. התנהגותו של המערער במהלך האירוע מצביעה על כך שההיפך הוא הנכון. המערער הודה בחקירתו במשטרה ובמכתביו לילדיו כי תכנן להרוג את המנוחה, ואף זכר לתאר את כל מהלך החניקה והשלבים שקדמו לו. גם התנהגותו של המערער לאחר הרצח מעידה כי המערער שלט בעצמו והבין היטב את מהות המעשה ואת הפסול שבו.

7.        משכך, דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המערער כי יש להטיל עליו עונש מופחת, וקבע כי יופעל עונש מאסר עולם חובה הקבוע לעבירת הרצח.

טענות המערער

8.        ביום 31.1.10 הודיע המערער לבית המשפט כי הוא ממקד את ערעורו בשאלת זכאותו לענישה מופחתת לפי סעיף 300א לחוק העונשין בלבד. המערער טוען כי קיים  דמיון רב בין חוות הדעת שהוגשה במהלך המשפט מטעם המשיבה ותוצאות המבחנים הפסיכיאודיאגנוסטיים שנערכו לו, לבין חוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה. הכל מסכימים כי במצבים של לחץ נקלע המערער לסיטואציות קיצוניות ולעיוותי חשיבה. ד"ר מירז מטעם המשיבה קובע כי כאשר המערער נקלע למצב מורכב "ניכרת פגיעה ממשית ביכולת החשיבה" שלו. לפיכך, לטענת המערער, למעשה כולם מסכימים כי הוא עומד בתנאים המצדיקים ענישה מופחתת. המערער מציין כי אמנם הוא לא אובחן כבעל הפרעה נפשית עובר לאירוע, אך מציין שחווה אירוע קיצוני בילדותו כאשר אביו רצח את גיסו, ולכן יש להניח כי הוא נושא בקרבו מאירוע זה צלקות נפשיות קשות שלא טופלו מעולם.

9.        המערער מוסיף וטוען כי ד"ר כנאענה לא התבסס על תיאורו של המערער את נסיבות העבירה, שכן אין לכך משקל ממשי, בבואו להכריע בשאלת ההפרעה הנפשית הקיימת אצלו. יתרה מכך, המומחה היה ער לכך שהתיאור העובדתי של המערער אינו תואם את המציאות וקבע כי קיימים אצל המערער "עיוותים בחשיבה ובבוחן המציאות". כמו כן טוען המערער כי בפני ד"ר כנאענה מונח היה חומר אובייקטיבי רב, ואף חומר שלא היה בפני ד"ר מירז מטעם המשיבה. שקריו של המערער אינם פוגמים בהבחנה שהוא סובל מהפרעה נפשית קשה.

10.      המערער טוען שבשאלת התקיימותם של יסודות סעיף 300א לחוק העונשין היתה בפני בית המשפט רק חוות דעתו של ד"ר כנאענה הקובעת כי יסודות אלו אכן התקיימו. חוות דעתו של ד"ר מירז אינה רלוונטית לעניין זה, שכן היא עוסקת בשאלה האם המערער סובל ממחלת נפש המצדיקה פטור מאחריות פלילית. המשיבה לא הציגה חוות דעת מטעמה לסתור את חוות דעתו של ד"ר כנאענה ואף לא הזמינה את ד"ר מירז להעיד בבית המשפט בעניין זה. לפיכך, טוען הוא, אין אלא לאמץ את חוות דעתו של ד"ר כנאענה. באשר לקריטריונים של איגוד הפסיכיאטריה הרי שד"ר כנאענה היה מודע אליהם ולמרות זאת קבע מתוך בחינת המקרה הספציפי כי המערער סובל מהפרעה נפשית חמורה. ברי כי קריטריונים אלו אינם ממצים את כל האפשרויות והינם כלליים ביותר. מכל מקום חלק מהקריטריונים אכן מתקיימים וד"ר כנאענה ציין אותם בעדותו: אינו מסתגל למסגרת עבודה, סובל מהפרעות ביחסים הבינאישיים, חוסר יציבות במערך המשפחתי, ביצע בעברו ניסיון התאבדות וסבל ממספר מצבי דיכאון. בנוסף, לטענת המערער, ד"ר כנאענה הסתמך על הקריטריונים הקבועים ב-DSM4, שהינו הספר המנחה והמוביל בעולם הרפואה להגדרה של מחלות נפש והפרעות אישיות.

11.      באשר לדרישה לפיה יכולתו של המערער בעת ביצוע הרצח הוגבלה במידה ניכרת מלהבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה, טוען המערער כי תכנון הרצח אינו שולל בהכרח התקיימות יסוד זה.      כן טוען הוא כי ד"ר כנאענה קבע כי הרקע הנפשי של המערער השפיע במידה ניכרת על יכולת החשיבה שלו בזמן ביצוע העבירה.