העליון: עונשו של קטין שיידה אבנים על רכב יוקל רק עקב השיהוי בהכרעה בערעורו - פסקדין

השופט א' רובינשטיין:

א.       בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים הלמן, קולה ועיילבוני) מיום 14.9.10 בתיק ענ"פ 4-10, בו התקבל באופן חלקי ערעור המבקש על גזר דינו של בית המשפט לנוער בבית משפט השלום בנצרת (השופט שדמי) מיום 10.6.09 (הכרעת דין) ומיום 16.12.09 (גזר דין) בתיק ת"פ 55-08.

רקע

ב.       נגד המבקש (יליד 1991) הוגש כתב אישום, בו נטען כי ביום 17.3.08 הציע לחמישה קטינים אחרים לידות אבנים לעבר מכוניות הנוסעות בכביש העולה ליישוב הושעיה, ובהמשך יידה בעצמו אבנים שפגעו בכלי רכב. בהתאם יוחסה למבקש עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לאחר שמיעת הוכחות (לרבות קבלת הודעות הקטינים האחרים לפי סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971) קבע בית משפט השלום לנוער (ביום 10.6.09), כי המבקש עבר את העבירה המיוחסת לו. מאחר שהמבקש לא נטל אחריות למעשיו (כך גם לפי תסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט), ונוכח חומרת מעשהו והסכנה שגרם לנוסעים ברכב, החליט בית המשפט (ביום 16.12.09) להרשיע את המבקש ולהשית עליו ארבעה חודשי מאסר בפועל; ארבעה חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 10,000 ש"ח; פיצוי לנהגת הרכב בסך 5,000 ש"ח; פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים. 

ג.       ביום 14.9.10 דחה בית המשפט המחוזי, בפסק דין ארוך ומנומק, את ערעור המבקש בכל הנוגע להכרעת הדין (פסקאות 58-36). בכל הנוגע לגזר הדין נקבע, כי חומרת המעשה מצדיקה מאסר בפועל (תוך הפניה, בין היתר, לתיק רע"פ 10066/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ולתיק ע"פ 5511/09 מנאדרה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מנגד, נקבע כי בית המשפט לא היה מוסמך להשית עונש של פסילה; כי נוכח אי צירוף הנהגת-המתלוננת כצד לערעור לא ניתן להפחית את רכיב הפיצוי - אך כי בהתחשב בפיצוי ובעונש המאסר בפועל יש להעמיד את הקנס על 2,000 ש"ח בלבד.

טענות הצדדים

ד.       כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו, בה התבקש ביטול עונש המאסר בפועל או המרתו בשירות לתועלת הציבור או בעבודות שירות. נטען, כי הבקשה מעלה שאלה עקרונית (הבאה בגדרי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123) בדבר מדיניות הענישה הראויה, בפרט נוכח מגמת ענישה עקבית ומחמירה - כך נטען - בבתי המשפט במחוז הצפון. נטען, כי בפרט כאשר מדובר בנאשמים קטינים, אין לנקוט ברירת מחדל ("ענישה תעריפית") של מאסר בפועל, ואף אם נגזר עונש מאסר יש לבחון את ריצויו בעבודות שירות תוך התחשבות בנסיבות אינדיבידואליות. עוד נטען, כי במקרים דומים לא נגזר מאסר בפועל (בין היתר ע"פ 9396/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3166/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2206/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ולבסוף הוזכר הרקע הנורמטיבי של המבקש, כוונתו להשתלב בלימודים אקדמיים בעתיד, מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו, העובדה שהמעורבים האחרים באירוע לא הועמדו לדין, והעובדה שהמבקש לא הפר את תנאי שחרורו עד הלום ונכונותו לשתף פעולה עם שירות המבחן.

ה.       בתגובתה (מיום 3.11.10) טוענת המדינה, בין היתר, כי התיק אינו מעלה שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (הלכת חניון חיפה), בפרט שעה שהבקשה מתייחסת אך לחומרת העונש (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). נאמר, כי המשיבה "אינה מקלה ראש בעונש שהושת על המבקש" אך כי בנסיבות העונש תואם את רמת הענישה שנקבעה בפסיקת בית משפט זה. אשר לטענה, כי בית המשפט המחוזי בנצרת גיבש מדיניות ענישה מחמירה שאינה נותנת משקל ראוי לנסיבות אישיות, הציגה המשיבה פסקי דין המוכחים - לשיטתה - אחרת.

ו.       בהחלטה מיום 4.11.10 כתבתי "לא הייתי מעביר להרכב אילולא העובדה שמצויים אנו בתיק של עבירת קטין שבוצעה ב-17.3.08, בהיותו בן שש עשרה וארבעה חודשים. כתב האישום הוגש מייד ב- 24.3.08 - אך ההליכים נתמשכו, כך שכיום המבקש בן תשע עשרה. שאלת חלוף הזמן, במקרה דנא, אף שאינה תופסת מקום מרכזי בטיעונים, נראתה לי ראויה לעיון הרכב בנסיבותיו של קטין, כמובן בלא שאביע דעה לגוף ההכרעה. התיק יועבר איפוא להרכב ויישמע עד סוף 2010. עיכוב הביצוע יימשך עד להכרעת ההרכב". ביום 21.11.10 ביקשתי משירות המבחן, בעקבות פניית המבקש, לערוך תסקיר משלים בעניינו. התסקיר העדכני נדרש להשלכות עונש המאסר הצפוי על המבקש ומשפחתו, אך חזר גם על העובדה שהמבקש לא נטל אחריות למעשיו באופן המונע אפשרות לבניית תכנית טיפולית מתאימה. בשורה התחתונה חזר שירות המבחן על האמור בתסקיר שהוגש בערכאה הראשונה, ונמנע ממתן המלצה טיפולית.

ז.       בדיון (שנערך ביום 27.12.10 ללא נוכחות מטעם המשיבה נוכח השביתה) התייחס בא כוח המבקש (עו"ד ענר) - בעקבות החלטתי האמורה - לפרק הזמן הממושך שחלף מעת ביצוע העבירה (כמעט שלוש שנים), ולכך שיתכן שבמישור הסובייקטיבי סבור המבקש כי אין הוא אשם - אך כי למעשה ההגנה רואה בהכרעת הדין כחלוטה. עוד התייחס בא כוח המבקש לכך שכיום המבקש בגיר, והוא עתיד לרצות את עונשו בכלא בגירים על כל ההשלכות שעלולות להיות לכך לאדם צעיר ונורמטיבי. נציגת שירות המבחן (הגב' מרדר) התייחסה לכך, שחלוף הזמן מחזק את התרשמותו החיובית של שירות המבחן מתפקודו של המבקש, אך כי בנסיבות אין הוא יכול להתייחס לגורמי הסיכון או לבוא בהמלצה.

דיון והכרעה

ח.       לאחר העיון החלטנו - כפי שינומק -  לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור על פי הרשות, שניתנה ולקבל את הערעור לגופו על-ידי המרת המאסר מאחורי סורג ובריח במאסר זהה בעבודות שירות. עשינו זאת לאחר שעמדת המשיבה נפרסה בפנינו בתגובתה הכתובה (3.11.10), אף שלא היתה מצידה התייצבות לדיון, ועל כן לא שמענו התיחסותה לנושא חלוף הזמן שהעסיק אותנו, כפי שיפורט.

ט.       נפתח ונאמר: הטעם היחיד שבשלו התקבלה הבקשה הוא חלוף הזמן מאז העבירה, קרי, שנתיים וחצי עד להכרעת בית המשפט המחוזי בערעור, כשהמדובר בקטין שהיה - כאמור - בן שש עשרה וארבעה חודשים לעת העבירה. הפרשה עצמה, אילו נדונה תוך זמן סביר יותר, היתה ראויה בנסיבות לעונש שהוטל, ולא ראינו דופי בהנמקתו של בית משפט השלום, שראה בעין מחמירה השלכת אבן על רכב של "אזרח מן הישוב" תוך עדות אשר נדחתה כלא אמת, ובהקשר זה של המאסר אושרה בבית המשפט המחוזי. עוד נוסיף, כי ראינו להידרש אך בקצרה לטענות הכלליות של הסניגוריה הציבורית בנושא מדיניות הענישה, שכן לא ראינו תיק זה מתאים לכך.

י.        מטרת דברינו, לבד מן ההכרעה הפרטנית לגבי המבקש, היא המרצת בתי המשפט, חרף העומס המוטל עליהם, לנהל תיקיהם של קטינים במהירות ככל הניתן. איננו מדברים אך בתיק זה, והדברים נכונים לכל דרגות השיפוט.

יא.      אין צריך לומר, כי המחוקק ראה בקטינים בתחום הפלילי ייחוד; הדבר עולה בעליל, כפי שציינו לא אחת, כבר משמו של החוק המסדיר שפיטת קטינים - חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, שתוקן תיקון נרחב (תיקון מס' 14) בתשס"ח (אשר נכנס לתוקפו בתשס"ט); ראו זה לא כבר (בעקבות פסיקת עבר) פסק דינו של השופט דנציגר בע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני ופלוני (לא פורסם), ופסק דינו של השופט הנדל בע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). הנחת היסוד היא, כי קטינים בשלבי התבגרותם נתונים להשפעות שונות ואישיותם טרם עוצבה כדבעי וטרם נתייצבה. הנימוקים לגישה העונשית המבחינה בין קטין לבגיר הועלו בין השאר בפסקי הדין הללו, לרבות חוסר בשלותם של קטינים, הרצון למנוע השפעות שליליות בבית הסוהר, והשיקום.

יב.       אכן, בית המשפט המחוזי נדרש אל נכון לע"פ 411/09 גדיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שבו הפחית בית משפט זה את העונש לנאשמים ביידוי אבנים (שניים מהם קטינים, שהאחד היה על סף הבגירות והאחר בן שש עשרה וחצי בעת ביצוע העבירה) מ-18 ו-15 חודשי מאסר (לקטינים) ל-9- ו-7 חודשים, בשל חלוף הזמן - הגשה מאוחרת מאוד של כתב האישום והימשכות ההליכים בבית המשפט (שם - בית המשפט המחוזי). נאמר (מפי השופט לוי) כי "יידוי אבנים לעבר רכב נוסע עלול להסתיים בתוצאה קשה ואף קטלנית. ומאחר וסכנה זו ברורה לכל מי שעיניו בראשו, מותר להוסיף ולקבוע כי מי שנותן ידו ליידוי אבנים, הוא גם מי שמוכן לגרום למותו ופציעתו של אדם", ומכאן ש"על מציאות קשה זו נכון להגיב ביד קשה". אנכי הוספתי, והדבר גם רלבנטי לענייננו שלנו, כי "ראוי שהפרקליטות תבדוק היטב ותפיק לקחים על שום מה תיק שחלקו תיק נוער... נשתהה כל כך; דבר זה הביא גם את הפרקליטות עצמה להודיע על הסכמה להפחתה בעונש". באותו עניין נשתהתה הגשת כתב האישום, אך כמובן יש חשיבות גם למהירות ההליך השיפוטי עצמו; מנגד יצוין כי במקרה אחר לא מכבר, ע"פ 6376/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), הומר עונשו של קטין בן כ-16 (שהורשע בהשלכת אבנים ובקבוק תבערה) משבעה חודשי מאסר לעבודות שירות (בעקבות מעצר בבית מעצר ולאחר מכן מעצר בית), תוך הנמקה (מפי השופט לוי) שנדרשה להשלכות שליחתו לכלא "גם מנקודת המבט של האינטרס הציבורי". באי כוח המבקש טרחו והביאו גם דוגמאות אחרות מפסיקת בתי המשפט המחוזיים בשבתם כבית משפט לנוער ובתי המשפט לנוער, שהטילו עונשים שאינם מאחורי סורג ובריח.

יג.       שאלנו עצמנו במישור העקרוני כיצד ניתן להרתיע, לגמול וגם לשקם בעת ובעונה אחת. נקל לשער את תחושת נוסעי מכונית ש"אבני המשחק" של מיידי אבנים "לשעשוע" פגעו בה, אף בלא פגיעה בנפש חלילה, והסיכון לכזו אינו מועט. לכן סבורים אנו, כי תוך הענישה האינדיבידואלית, שיש לה חשיבות מיוחדת כאמור באשר לקטינים, אין דופי במקרים המתאימים במאסר מאחורי סורג ובריח מטעמי גמול והרתעה, גם נוכח העונש הקבוע בדין לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. כדאי שחרב מתהפכת זו תיודע, אם גם כמובן ישקלו בתי המשפט את המקרים כל אחד ואחד לגופו.

יד.       נשוב להימשכות ההליכים בענייננו. באשר לקטינים, קיימת הוראה שבדין, כי על כתב אישום להיות מוגש בתוך שנה מן העבירה, ומעבר לכך נחוץ אישור מטעם היועץ המשפטי לממשלה ( סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול)). ברי כי לכך מצטרפת, ביתר שאת לגבי קטינים, הוראת סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, שלפיה "כל עוד לא הוחל בגביית ראיות, רשאי בית המשפט מזמן לזמן לדחות את מועד תחילת המשפט או המשכו כפי הצורך; הוחל בגביית הראיות, ימשיך ברציפות יום יום עד גמירא, זולת אם ראה, מטעמים שיירשמו, כי אין כל אפשרות לנהוג כך". נדרש לכך בית משפט זה בע"פ 4865/09 עו"ד פלדמן נ' בית המשפט המחוזי (לא פורסם), שם הטעים השופט גרוניס את יתרונות השמיעה הרצופה הן מבחינת האינטרס הציבורי והן מבחינת הנאשם, לרבות "יכולתו של בית המשפט לעשות משפט צדק ולמנוע עיוות דין בשל עינוי הדין" (פסקה 15). ונזכיר כאן כי לגבי קטינים חלות הוראות מיוחדות של קיצור זמנים בהקשרים שונים (ראו סעיפים 10ט - 10יג לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול)): בעניין עו"ד פלדמן צוין עוד, כי "הדרך של שמיעה רצופה הינה זו הנכונה, הראויה ועדיפה" (שם). כך גם במשפט העברי שהמשפטים בדיני נפשות אמורים להסתיים בו "בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה" (רמב"ם סנהדרין י"א, ב'). לטעמנו, משהמדובר בקטינים על אחת כמה וכמה. ראו גם הנחיה 4.1200 של היועץ המשפטי לממשלה שעניינה זירוז הטיפול בהליכים פליליים, הנותנת עדיפות (סעיף 2(ב)) למניעת שיהוי במקרה של קטין, בהנמקת "השינויים החלים מטבע הדברים באדם צעיר בעת גידולו והתבגרותו, ואף בתכיפות".

 טו.     במקרה דנא נעברו העבירות ב-17.3.08, וכתב האישום הוגש ב-24.3.08, כתום שבוע. ישיבות הוכחות קוימו ביולי, אוגוסט, ספטמבר ודצמבר 2008 ופברואר 2009, לאחר מכן הוגשו סיכומים והכרעת הדין ניתנה ב-10.6.09, וגזר הדין ניתן ב-16.12.09. בית המשפט המחוזי שמע את הערעור ב-13.4.10, ופסק דינו ניתן ב-14.9.10. מוכר לנו העומס בבתי המשפט, ואנו אחרונים להקל בו ראש; המבקש גם ניהל הוכחות, אך זו כמובן זכותו. לטעמנו, מעבר לתיק זה, על בתי המשפט לעשות כל מאמץ לקדם דיון בתיקי קטינים ככל הניתן. במקרה דנא, בסופו של יום לפנינו עתה בגיר בן 19. נודה כי אין המבקש, שלא נטל אחריות גם עתה בפני שירות המבחן בתסקיר המעדכן, וגם לא בפנינו, מעורר אהדה יתרה. אך סברנו במכלול, כי בחלוף הזמן, בהיעדר עבירות מאז ונוכח רקעו הנורמטיבי הכללי, יש מקום לאפשר ריצוי המאסר בעבודות שירות.