העליון: משהוכחה כוונת שיתוף בנכס, תקבל האישה מחצית הזכויות בדירה שרכש הבעל לפני הנישואים

השופט י' דנציגר:

             בני זוג התגוררו במשך כל שנות נישואיהם בדירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין ונרשמה על שמו בלבד - האם קמו לבן הזוג השני זכויות בדירה זו במרוצת השנים? מה היחס בין הוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 לבין התנהגות הצדדים במרוצת שנות הנישואין? אלה השאלות שמתעוררות בבקשת רשות הערעור שלפנינו.

             בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (השופטת ח' קיציס) קבע בפסק דין מיום 14.4.2010 (תמ"ש 35790-05) כי המשיבה זכאית בנסיבות העניין למחצית מהזכויות בדירת המגורים שבה התגוררו בני הזוג במהלך נישואיהם, למרות שהדירה נרכשה על ידי המשיב טרם הנישואין ונרשמה על שם המשיב בלבד. בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים מ' נד"ב, א' מקובר, ו' פלאוט) קיבל את ערעורו של המשיב וקבע בפסק דין מיום 24.1.2011 (עמ"ש 48671-05-10) כי מדובר בדירה שהייתה בבעלות המשיב טרם הנישואין וכי המבקשת לא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפית בדירה ולכן אין לה זכויות כלשהן בה.

             למען שלמות התמונה ועל מנת למקד את הדיון אעיר כי בשתי הערכאות קמא נדונו טענות נוספות של הצדדים בנוגע לגובה מזונות הקטינים, כאשר גם בעניין זה בית המשפט המחוזי מצא לנכון לשנות חלק מקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה. יחד עם זאת, כבר בשלב זה אציין כי לא מצאנו שסוגיית המזונות חורגת מנסיבות העניין הספציפיות באופן שמצדיק דיון ב"גלגול שלישי", ולכן לא ארחיב בנוגע לקביעותיהן של שתי הערכאות קמא לגביה.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

1.          הצדדים - המבקשת ילידת 1965 והמשיב יליד 1956 - נישאו ביום 31.12.1990 ונולדו להם במהלך נישואיהם שני ילדים (בשנים 1992 ו-1999). לאורך השנים התגוררו הצדדים בדירה בעיר חולון, שנרכשה על ידי המשיב טרם הנישואין מכספיו (מבלי שניטלה הלוואה מובטחת במשכנתא) ונרשמה על שמו (להלן: דירת המגוריםאו הדירה). בשנת 1996 התגלעו מחלוקות בין הצדדים והמבקשת נקטה בהליכים משפטיים נגד המשיב (תביעה למזונות, תביעה למשמורת ותביעה רכושית), ובסמוך לכך אף עזבה את דירת המגורים ועברה להתגורר בדירה שכורה עם בתם הקטינה של הצדדים, ילידת 1992. בהמשך נעשה ניסיון לשלום בית, ובמסגרתו עבר המשיב להתגורר לפרק זמן מסוים עם המבקשת ועם הבת הקטינה בדירה השכורה. בהמשך חזרו הצדדים להתגורר בדירת המגורים ונולד להם ילד נוסף, בשנת 1999. בשנת 2005 חידשה המבקשת את ההליכים המשפטיים כנגד המשיב והגישה תביעה למזונות אישה ולמזונות קטינים ותביעה רכושית. במהלך ההליכים המשפטיים נעשה ניסיון נוסף לשלום בית, אך ניסיון זה לא צלח ובסופו של דבר עזבה המבקשת את דירת המגורים. החל מיום 15.8.2006 מתגוררת המבקשת, עם שני הילדים הקטינים, בדירה שכורה.

2.          המבקשת טענה במסגרת התביעה הרכושית בבית המשפט לענייני משפחה כי דירת המגורים נרכשה אמנם על ידי המשיב טרם הנישואין, אך הרכישה התבצעה בסמוך לנישואין על מנת שתשמש למגורי משפחתו העתידית (ולא לצורכי השקעה בלבד). נטען כי במהלך הנישואין ביצעו הצדדים שיפוץ ניכר בדירה, לרבות הגדלת הסלון. נטען כי הצדדים חיו בשיתוף מלא ועל כן יש להחיל את השיתוף גם על דירת המגורים. בנוסף נטען כי הצדדים הסכימו למכור את הדירה ולרכוש דירה אחרת תחתיה באמצעות התמורה שתתקבל מהמכירה ובאמצעות חסכונות משותפים, שנצברו בחשבון המשותף במהלך השנים. נטען כי הסכמה זו מלמדת על הסכמת המשיב לשיתוף המבקשת בזכויות בדירה, דהיינו הסכמה לשיתוף בנכס "חיצוני" ספציפי.

3.          המשיב טען מנגד כי הדירה נרכשה על ידו ונרשמה על שמו ארבע שנים טרם הנישואין, ושנתיים לפני שהכיר את המבקשת, וכי אין היגיון בטענה שמגוריו העתידיים עם המבקשת היוו שיקול ברכישתה. נטען כי לא התבצע שיפוץ נרחב בדירה למעט סיוד של הדירה פעמיים במהלך שנות הנישואין. כמו כן, נטען כי שינוי נוסף שהתבצע בדירה (שבירת קיר) הינו שינוי שבוצע על ידי המשיב טרם הנישואין, כך שכלל לא מדובר בהוצאה כספית שהמבקשת הייתה שותפה לה. בנוסף נטען כי המבקשת לא הוכיחה כוונת שיתוף בנכס הספציפי בנסיבות העניין.

4.          בית המשפט לענייני משפחה קבע כי על נישואי הצדדים חל חוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון או החוק), אשר קובע בסעיף 5(א)(1) כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין אינו נכלל במאסת הנכסים המשותפים ולכן לא ייכלל בהסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת נקבע, על בסיס פסיקת בית המשפט העליון [ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995) (להלן: עניין יעקובי); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002) (להלן: עניין אבו רומי); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 614 (2005) (להלן: עניין ששון)], כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית גם ב"נכס חיצוני" וזאת מכוח הדין הכללי - דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו"ב - כאשר נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב"נכס החיצוני" וכאשר כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו. בית המשפט ציין כי בפסיקה הושם דגש על אופייה הייחודי של דירת המגורים כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג, כך שיש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בה, אך הדגיש כי בפסיקה נקבע שלא די בקיומם של חיי נישואין - אף אם הם ממושכים - כדי לקבוע שהייתה כוונה לשיתוף בדירת מגורים שהינה "נכס חיצוני". בית המשפט סקר את פסיקתו המאוחרת של בית משפט זה מהשנים האחרונות, בה נקבע כי בסופו של יום מדובר בהכרעה תלוית נסיבות קונקרטיות  [החלטותיו של השופט א' רובינשטיין בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004) (להלן: בע"מ 5939/04) ובבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 14.3.2007) (להלן: בע"מ 10734/06)] והסתמך גם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) בע"מ (י-ם) 818/05 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם, 8.5.2006) (להלן: ע"מ (י-ם) 818/05), אשר נקט בגישה מרחיבה ומקלה יחסית בסוגית השיתוף בנכס "חיצוני" ספציפי. בית המשפט ציטט בהרחבה גם ממאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ בנושא זה [שחר ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 264-261 (2009) (להלן: ליפשיץ)]. נקבע כי מהפסיקה והכתיבה המקצועית בנושא זה עולה כי המגמה המודרנית נוטה לכיוון הכרה בשיתוף בנכסים, אף כאשר מדובר בנכסים שהובאו לנישואין על ידי צד אחד, וזאת כאשר בני הזוג חיים תחת קורת גג אחת במשך שנים רבות באווירה של שיתוף ובדינאמיקה של מאמץ משותף ("אורח חיים קישורי"), ובהיעדר התבטאות מפורשת של מי מהם ביחס לכוונותיו לשמור לעצמו את הרכוש שהביא עימו ערב הנישואין.

5.          בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המבקשת לא הוכיחה את טענתה בדבר שיפוצים נרחבים בדירה וכי מעדותה עולה שמדובר בעבודות בהיקף מצומצם (שבירת קיר, עבודות צבע וחשמל מצומצמות). יחד עם זאת, נקבע כי המבקשת הוכיחה את טענתה לפיה הצדדים התכוונו למכור את דירת המגורים ולהשתמש בתמורה שתתקבל בצירוף החסכונות לצורך רכישת דירה משותפת, ונקבע כי עדותה של המבקשת בנקודה זו לא נסתרה. בנוסף נקבע כי סיוע לטענת המבקשת נמצא בעדותו של י', חבר משותף של הצדדים, אשר העיד על ניסיונותיו לסייע לצדדים להתגבר על המחלוקת שהתגלעה ביניהם. בית המשפט ציין כי י' העיד שהתרשם כי המבקשת חפצה בכל מאודה לעזוב את דירת המגורים מפאת מיקומה בקומה גבוהה ללא מעלית ולעבור לדירה אחרת. נקבע כי י' העיד שהציע למשיב למכור את הדירה בהתאם לרצונה של המבקשת, אך זה לא שעה להצעתו, וכתוצאה מכך עזבה המבקשת את הדירה ועברה להתגורר בדירה שכורה. מהעדות עולה כי בשלב זה פנה המשיב אל י' וביקש את עזרתו, וי' התנה מעורבותו במילוי רצונה של המבקשת בנוגע לדירה. בהמשך חזרה המבקשת להתגורר עם המשיב בדירה, לאחר שזה התחייב לפניה כי יקיים את הבטחתו לעבור לדירה אחרת. נקבע כי מעדותו של י' עולה בנוסף כי נושא הדירה עמד על הפרק גם לאחר שהמבקשת הגישה תביעות כנגד המשיב, כאשר המבקשת איתרה דירה שמצאה חן בעיניה והשלושה אף ביקרו בה יחד ואף התנהל משא ומתן בין הצדדים לבין בעל הדירה במשך כחודש ימים, עד אשר המשיב חזר בו. נקבע כי עדותו של י' לא נסתרה בחקירה הנגדית וכי י' חזר ואמר שעניין הדירה עמד כל העת על הפרק.

6.          נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הוא נותן אמון בעדותה של המבקשת לפיה ראתה בדירה נכס משותף וכי אמונה זו של המבקשת לא התבססה על משאלת ליבה בלבד אלא על הבנות הצדדים לעניין רכישת דירה משותפת בכספי תמורת הדירה. נקבע כי מנגד המשיב לא הביא ראיות לפיהן חזר והודיע למבקשת כי הדירה תישאר רכושו הנפרד. נוכח כל האמור, נקבע כי בנסיבות העניין, כאשר הצדדים התגוררו ברציפות בדירת המגורים שנים רבות וחיו חיי שיתוף והתכוונו לקנות דירה משותפת במקום דירת המגורים, זכאית המבקשת להירשם כבעלת מחצית מהזכויות בדירת המגורים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.          המשיב לא השלים עם קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה וערער לבית המשפט המחוזי, שם התהפכה התוצאה. בית המשפט המחוזי פסק כי קביעת בית המשפט לענייני משפחה בנוגע לדירת המגורים "מרחיקת לכת ואיננה הולמת את נסיבות העניין ואת הוראות החוק והפסיקה". נקבע כי באף אחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון אשר הובאו על ידי בית המשפט לענייני משפחה לביסוס קביעתו לא נמצאו עובדות הדומות לאלה שבעניין דנן. הודגשו קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה כי המבקשת לא השקיעה משאבים כספיים בדירה וכי לא נעשה בה שיפוץ נרחב במהלך חיי הנישואין. לפיכך נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה הסתמך למעשה אך ורק על עדותה של המבקשת בה נתן אמון, וכי בכך לא די. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם בשני המקרים האחרונים שבהם נדונה סוגיה זו בבית המשפט העליון [החלטותיו של השופט א' רובינשטיין בבע"מ 5939/04 ובבע"מ 10734/06] נדחו בקשות רשות ערעור על פסקי דין בהם התקבלה טענת שיתוף בדירת מגורים שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין. עם זאת, בית המשפט המחוזי הדגיש את השוני בין שני המקרים למקרה דנן, כאשר במקרה האחד הוכח שבני הזוג ערכו שינויים ניכרים בדירה ובמקרה השני הוכח שהאישה השתתפה במימון שיפוץ הדירה.

8.          בית המשפט המחוזי קבע כי אין מחלוקת שהדירה נרכשה על ידי המשיב מכספיו (ללא משכנתא) לפני הנישואין וללא קשר אליהם וכי לא הוכחה השקעה כלשהי בדירה במשך תקופת הנישואין. עוד נקבע כי יחסי הצדדים במשך נישואיהם לא התנהלו על מי מנוחות וכי המבקשת עזבה עוד בשנת 1996 את הדירה ושבה אליה רק לאחר שהמשיב הבטיח לתקן דרכיו, וגם לאחר חזרתה התעלל בה המשיב נפשית ומילולית וגרם לה להתמוטטות עצבים. נקבע כי אמנם שני הצדדים אישרו שחסכו כ-400,000 ש"ח על מנת לרכוש דירה, אולם המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הייתה גם כוונה למכור את דירת המשיב ולצרף את תמורתה לחיסכון לשם רכישת הדירה החדשה מתוך כוונה לרשום אותה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. בנסיבות אלה, נקבע כי לא נמצאו תימוכין עובדתיים לטענת המבקשת בדבר מצג שהציג לה המשיב לפיו הוא רואה אותה כשותפה לזכויות בדירת המגורים. הודגש כי נטל ההוכחה בנקודה זו מוטל על המבקשת ולא על המשיב. לפיכך נקבע כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח שקנתה לעצמה זכויות בדירה, בין בדרך של השקעה הונית ובין בדרך של כוונה ספציפית של הצדדים לשיתוף בדירה. בית המשפט הדגיש כי אינו מסכים עם קביעתו של השופט שפירא בבית המשפט המחוזי בירושלים בע"מ (י-ם) 818/05- לפיה בן זוג שמביא עימו לנישואין דירה בה בני הזוג מתגוררים, שעה שלבן הזוג השני אין דירה אחרת, יוצר מצג שהדירה תהיה רכוש משותף - וקבע כי קביעה זו מנוגדת להוראת סעיף 5(א)(1) לחוק ומביאה בפועל להיפוך נטל ההוכחה בניגוד לחוק ולפסיקה.

טענות הצדדים

9.          לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי התעלם מממצא עובדתי בסיסי שבית המשפט לענייני משפחה ביסס עליו את החלטתו - עדותו של י', חברם המשותף של הצדדים.  נטען כי עדותו של י' עלתה בקנה אחד עם עדותה של המבקשת בדבר מצגים מתמשכים שהציג המשיב בדבר כוונת שיתוף בדירת המגורים, לרבות עדותו של י' בנוגע לעזיבתה של המבקשת את הדירה וחזרתה אליה בהמשך בהסתמך על הבטחה מפורשת של המשיב כי הדירה תימכר וכי תמורתה תשמש - יחד עם החסכונות המשותפים שנצברו בסך 400,000 ש"ח - לרכישת דירה חדשה. נטען כי לא היה מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר התבססו בראש ובראשונה על התרשמותו הבלתי אמצעית מעדויות המבקשת, המשיב ו-י'. נטען כי בנסיבות העניין, כאשר מדובר בדירת מגורים אשר בני הזוג חיו בה את כל חייהם המשותפים במשך 15 שנים, יחד עם שני ילדיהם הקטינים, התגבשה כוונת שיתוף לגבי הדירה וכי שאלת הבעלות אינה יכולה להיבחן אך ורק על פי הרישום הפורמאלי. לפיכך נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנוגד לתחושות של צדק והגינות ודינו להתבטל.

10.        לטענת המשיב, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי אשר תיקן את קביעתו השגויה של בית המשפט לענייני משפחה. נטען כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הינו שגוי ומהווה הרחבה ניכרת ולא נכונה של ההלכות שנקבעו בפסיקתו של בית המשפט העליון, עד כדי הפיכת סעיף 5(א) לחוק לאות מתה. נטען כי בנסיבות העניין - כאשר מדובר בדירה שנרכשה על ידי המשיב לבדו כשנתיים לפני שהכיר את המבקשת (וארבע שנים לפני הנישואין) ללא הלוואה מובטחת במשכנתא, וכאשר המבקשת לא השקיעה כספים לשיפוצה של הדירה - אין מקום לקביעה בדבר כוונת שיתוף ספציפית. עוד נטען כי נוכח טענותיה של המבקשת לפני בית המשפט לענייני משפחה בדבר היחסים הקשים ששררו בין בני הזוג במהלך השנים, לרבות הפירוד בשנת 1996 והאשמותיה בדבר התעללות מילולית ונפשית, אין מקום לקבוע שהחיים המשותפים היו הרמוניים או סבירים, במידה הנדרשת להוכחת כוונה שיתוף ספציפית בנכס. בנוסף נטען כי אין בסיס לטענות המבקשת בדבר הסתמכותה על מצגי המשיב, ובלאו הכי המבקשת לא הוכיחה ששינתה מצבה לרעה עקב הסתמכות נטענת זו. לחלופין נטען כי אף אם ניתן לייחס למשיב הבטחה או התחייבות למכור את הדירה על מנת לרכוש דירה אחרת, הרי שמדובר בהתחייבות ליתן מתנה שהמשיב רשאי לחזור בו ממנה. לחלופי חילופין, נטען כי אף אם הייתה נרכשת דירה חדשה, אין יסוד להניח כי הדירה החדשה הייתה נרשמת בחלקים שווים על שני הצדדים.

11.        בסופו של הדיון שהתקיים לפנינו ביום 25.10.2012, לאחר ששמענו את השלמת הטיעון בעל פה, המלצנו לצדדים לנסות להגיע לפשרה. הצדדים הודיעונו בחלוף שבוע כי לא הצליחו להגיע לעמק השווה, ומשכך הגיעה עת ההכרעה. 

דיון והכרעה