העליון: לבית המשפט סמכות לחייב בעל דין בהפקדת ערבות מכח חוק הבוררות. - פסקדין

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' ברון) בבש"א 20052/08 (במסגרת ה"פ 279/08, ה"פ 319/08) מיום 1.6.2010 במסגרתה חוייבו המבקשים בהפקדת ערובה להבטחת ביצוע פסק בוררות, וכן בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי.

עובדות והליכים קודמים

1.             ביום 11.6.2000 נכרת הסכם שכירות בין המשיבה, ניקורית בני ברק בע"מ (להלן: ניקורית) לבין זורמל בע"מ (להלן: זורמל) במסגרתו שכרה זורמל אולמות אירועים שהיו שייכים לניקורית, על מנת לערוך בהם אירועים שונים תחת ניהולה. בהתאם להסכם השכירות חושב גובה דמי השכירות כנגזרת של מספר מנות האוכל שיימכרו על ידי זורמל באירועים שתקיים. נתן מלק ויחזקאל זורגר היו מנהליה של זורמל בתקופה הרלוונטית וערבו להתחייבויותיה של זורמל כלפי ניקורית על פי הסכם השכירות (להלן: הערבים).

2.             משנתגלע בין הצדדים סכסוך בנוגע להתחשבנות הכספית ביניהם נחתם ביום 9.5.2004 הסכם בוררות. לאחר למעלה משנתיים וחצי של התדיינות בין הצדדים, ניתן ביום 15.4.2007 פסק דין על ידי הבורר (להלן: פסק הבוררות), במסגרתו חוייבה זורמל לשלם לניקורית סך של 5,030,896 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה לבורר וכן הוצאות משפט בסך 175,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הבורר קבע בפסק הבוררות כי הבוררות חלה גם על הערבים וכי יש לראותם כצד להסכם, אף שאינם חתומים עליו. הבורר הוסיף וקבע כי במידה שלא יהיה בידי זורמל לפרוע את החוב, כולו או מקצתו, יישאו הערבים בתשלום החוב יחד ולחוד. מאז ניתן פסק הדין נפטר נתן מלק ז"ל, אחד משני הערבים, ועזבונו בא במקומו באמצעות יורשיו.

3.             ניקורית הגישה בקשה לאישור פסק הבוררות (ה"פ 279/08) ואילו זורמל והערבים הגישו בקשה לבטלו (ה"פ 319/08). זורמל העלה בבקשת הביטול טענות שונות נגד פסק הבוררות ואילו ניקורית טענה כי אין כל ממש בבקשה לביטול. ניקורית אף הגישה בקשה לחיוב זורמל והערבים בהפקדת ערובה בגובה החוב ולחלופין בסכום שבית המשפט ימצא לנכון (להלן: הבקשה). ניקורית טענה כי קיים חשש ממשי לביצוע פסק הבוררות, אם וכאשר יאושר על ידי בית המשפט המחוזי. זורמל והערבים התנגדו לבקשה וטענו כי סיכויי בקשת הביטול להתקבל טובים וכי ניקורית לא הוכיחה את יסוד ההכבדה על ביצוע פסק הבוררות.

4.             בית המשפט המחוזי קבע כי סיכויי הצלחתה של בקשת הביטול אינם גבוהים, לנוכח פסק הבוררות המפורט והמנומק. בית המשפט המחוזי קבע כי השאלה האם הסכם הבוררות חל גם על הערבים נמסרה להכרעת הבורר מכוח הסכמתם המפורשת של הצדדים והבורר הכריע בה באופן מנומק לאחר שאיפשר לצדדים לטעון בפניו בהרחבה בעניין זה. בית המשפט המחוזי קבע כי נראה שגם טענות אחרות שהעלו זורמל והערבים נגד תוכנו של פסק הבוררות "אינן אלא ביטוי לחוסר השלמתם עם קביעות הבורר". בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי מאזן הנוחות נוטה לכיוון ניקורית המחזיקה בפסק בוררות מנומק וברור לטובתה, בעוד שזורמל והערבים לא הראו מדוע יש לקבוע בנסיבות המקרה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בית המשפט המחוזי קבע כי סכום החוב שבו חוייבו הוא משמעותי באופן שיש בו כשלעצמו כדי להצביע על הכבדה, בייחוד בהעדר כל התייחסות עניינית מצד זורמל והערבים בתגובתם לבקשה למצבם הכלכלי ויכולתם לעמוד בפירעון החוב. בית המשפט המחוזי אף דחה את טענת זורמל והערבים לפיה התניית הדיון בבקשת הביטול בהפקדת ערובה תפגע בזכותם לגישה לערכאות וקבע כי על אף היותה זכות חוקתית, יש לאזן בינה לבין זכויות אחרות. לנוכח כל האמור נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והורה על הפקדת ערובה, הגם שלא במלוא סכום פסק הבוררות אלא בכמחציתו, 3,000,000 ש"ח. נקבע כי אם לא יופקד סכום זה תימחק בקשת הביטול ופסק הבוררות יאושר. מכאן הבקשה שלפניי.

5.             זורמל והערבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע, שנדחתה בהחלטתו מיום 15.9.2010. בפסק דין שניתן ביום 21.9.2010 הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת הבקשה לביטול פסק הבוררות לנוכח העובדה שלא הופקדה ערובה, ועל אישור פסק הבוררות. בו ביום, ככל הנראה טרם הומצא להם פסק דינו של בית המשפט המחוזי המורה על מחיקת בקשת הביטול, הגישו המבקשים לבית משפט זה את בקשתם לעיכוב ביצוע. בהחלטתי מאותו יום (21.9.2010) הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.6.2010, עד למתן החלטה אחרת. 

נימוקי הבקשה

6.             בבקשתם טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא דחה על הסף את הבקשה להפקדת ערובה ככל שהיא מופנית כלפי הערבים שכן הם אינם צד להסכם הבוררות היות שהם אינם חתומים עליו. לגופו של עניין טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי סיכויי בקשת הביטול אינם גבוהים. המבקשים חוזרים על מרבית הטענות שהועלו על ידם נגד פסק הבוררות בבית המשפט המחוזי. לטענתם, הבורר לא הוסמך להכריע בעניינם של הערבים היות שלא היו חתומים על הסכם הבוררות והיות שהבורר למעשה הרים את מסך ההתאגדות מבלי שהדבר התבקש על ידי המשיבה. לפיכך קמות להם, לדבריהם, עילות ביטול מכוח סעיפים 24(3), 24(4), 24(7), 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). עוד טוענים המבקשים כי הבורר התעלם מן הראיות שהוצגו בפניו ביחס לשאלה האם נעשתה הפחתה חד צדדית בגובה דמי השכירות ששילמה זורמל לניקורית בתקופת השכירות, ועל כן קמות להם עילות ביטול מכוח סעיפים 24(3) ו-24(9) לחוק הבוררות. כמו כן טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתם היות שהמשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה בנוגע לקיומו של יסוד ההכבדה אצל מי מהערבים והיות שהחלטת בית המשפט המחוזי פוגעת ביכולתם להציג את טיעוניהם.

תגובת המשיבה

7.             המשיבה טוענת כי הבקשה שלפניי אינה מצדיקה מתן רשות ערעור שכן היא אינה מעלה שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי מיוחד והמבקשים לא הוכיחו כי נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. אדרבא, המשיבה טוענת כי מתן רשות ערעור בנסיבות המקרה דנן תגרום לעיוות דין למשיבה. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי החלטת בית המשפט המחוזי בדין יסודה. לטענתה, המבקשים אינם מתמודדים בבקשתם עם נימוקי בית המשפט לחייבם בהפקדת ערובה ובפרט, לא הוכיחו כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. לטענת המשיבה, טענות המבקשים נגד פסק הבוררות הינן "טענות סרק שאין מקומן כלל בבקשה לביטול פסק בוררות, לא כל שכן, במסגרת דיון בבקשת רשות ערעור על החלטה בדבר הפקדת ערובה להבטחת ביצוע פסק בוררות". לגופו של עניין טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי משדחה את טענות המבקשים ביחס לשאלת סמכותו של הבורר לפסוק בשאלה האם הליך הבוררות חל עליהם ואת טענות המבקשים ביחס לפסיקת הבורר בשאלת דמי השכירות ואי נכונות הדיווחים בגין המנות שנמכרו בכל אירוע. 

דיון והכרעה

8.             לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.             כידוע, רשות ערעור על החלטת בית משפט בענייני בוררות ניתנת אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נגרם עיוות דין המחייב את התערבותה של ערכאת הערעור [ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2004); רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' רונן(לא פורסם, 27.3.2006); רע"א 1192/10 סטלמן נ' דליות (לא פורסם, 27.5.2010)].  סבורני כי טעם זה כשלעצמו מחייב את דחיית הבקשה, אשר אינה מעלה כל שאלה החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת והמבקשים אף אינם טוענים כך. כמו כן, איני סבור כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה נגרם למבקשים עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

10.          דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. בית המשפט מוסמך, מכוח סעיף 29 לחוק הבוררות, ליתן צווים זמניים במסגרת הליך של בקשה לאישור פסק בורר או ביטולו, לרבות חיובו של בעל דין במתן ערובה להבטחת קיומו של פסק הבוררות:

"(א) משהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, רשאי בית המשפט להורות על עיקול נכסי בעל הדין שנגדו ניתן הפסק, עיכוב יציאתו מן הארץ או מתן ערובה למילוי פסק הבוררות; הבקשה יכול שתהיה בעל-פה, ורשאי בית המשפט לפטור את המבקש ממתן ערובה.