העליון: לא תנתן רשות ערעור כאשר התשתית המלאה לא נפרשה בפני הערכאות הקודמות. - פסקדין

השופט נ' הנדל:

1.         מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא א' קובו, השופטת מ' רובינשטיין והשופטת ש' דותן) מיום 7.10.07 אשר דחה את ערעורה של המבקשת - מדינת ישראל - על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ר' רונן) מיום 2.11.04. נפסק, שיש לקבל את תביעתה של המשיבה 1 (להלן: "כלל") לחייב את מינהל הגמלאות במשרד האוצר לפעול על פי כתב המחאת זכויות בו משיב 2 - גימלאי של שירות המדינה, המחה לכלל חלק מזכותו לקצבת פרישה מהמדינה, לכל ימי חייו.

הרקע וההליכים

2.         המשיב 2, מר מרדכי נוימן (להלן: "נוימן"), סיים את שירותו במשטרת ישראל ביום 1.2.93 והשתחרר בדרגת תת ניצב. בגין תקופת שירותו זכאי היה לפנסיה תקציבית מאוצר המדינה בסך של 20,232 ש"ח לחודש (להלן: "הגמלה"). ביום 2.9.03 התקשרו כלל ונוימן בהסכם לפיו ימחה האחרון לכלל את זכותו לקבלת חלק מהגמלה בסך של 1,500 ש"ח לחודש באופן בלתי חוזר ולמשך כל ימי חייו. כנגד המחאה זו שילמה כלל לנוימן סכום חד פעמי של 213,690 ש"ח.

לצורך הבטחת זכויותיה של כלל, חתם נוימן על כתב המחאת זכויות, אשר הועבר ביום 10.9.03 לאגף הגימלאות במשרד האוצר, בצירוף הוראה לפיה יש להעביר את הסכום המומחה ישירות לחשבונה של כלל. לאחר שהאמור בכתב המחאת הזכויות נדחה על ידי אגף הגימלאות, הגישה כלל תובענה על דרך של המרצת פתיחה, בה נתבקש בית המשפט לאכוף על המבקשת את כתב המחאת הזכויות ולפעול על פיו.

ההכרעה בבית המשפט קמא

3.         בפסק דינו מיום 2.11.04 קיבל בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ר' רונן) את עמדתה של כלל, בהתבססו על הוראת סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 הקובע כי זכותו של נושה (נוימן) ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב (המבקשת), אלא אם כן עבירותה של הזכות נשללה או הוגבלה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה. עוד נקבע בסעיף כי ההמחאה יכול שתהיה לגבי הזכות כולה או מקצתה. בנוסף, התבסס בית המשפט השלום על הוראת סעיף 58 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] (להלן: "חוק הגימלאות") הקובע כי:

"חלק הקצבה שאינו עולה על סכום שנקבע לעניין סעיף 8(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, או מחצית הקצבה - הכל לפי הסכום הגבוה יותר, לא יהא ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד אלא לשם תשלום מזונות".

בית המשפט השלום קבע כי הזכות לפנסיה תקציבית הינה זכות בעלת ערך כלכלי, וכי יש לכבד את שאיפתו של אדם להשתמש במשאביו כפי שהוא רואה לנכון. נפסק, כי סעיף 58 לחוק הגימלאות מאזן באופן מידתי וראוי בין אינטרס המדינה להגן על הגימלאי מפני שיקולים כלכליים מוטעים, לבין זכותו של הגימלאי לעשות בקניינו כבשלו.

הערעור בבית המשפט המחוזי

4.         בערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, טענה המבקשת כי שגה בית המשפט קמא שעה שהסתמך על סעיף 58 לחוק הגימלאות. לגישתה, מדובר כאן בעסקת היוון המותרת על פי דין רק במקרים מיוחדים הקבועים בס' 109(ב) לחוק הגימלאות ואשר אינם חלים בענייננו. משכך גורסת המבקשת כי לא ניתן להתבסס על האמור בס' 1 לחוק המחאת חיובים, שכן עבירותה של הזכות (במתכונתה כעסקת היוון) נשללה על פי דין.

            בפסק הדין שניתן ביום 7.10.07, נדחה הערעור על ידי בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא א' קובו, השופטת מ' רובינשטיין והשופטת ש' דותן). נקבע כי הגדרת העסקה כעסקת "היוון" מנוגדת למהותה האמיתית - חוזה הלוואה שפרעונה מתוך הגמלה, ולפיכך ההפניה להוראות סעיף 109(ב) לחוק הינה מלאכותית ואינה מגשימה את תכליתו של החוק - הבטחת רווחתו הכלכלית של הגימלאי. עוד נאמר, כי על אף שתכליתן של הוראות סעיפים 58 ו-109(ב) לחוק הינן הבטחת קיום בכבוד לגימלאי, האמצעים שנבחרו ליישומה של התכלית שונים ואין להסיק מההשוואה בין הסעיפים לאופן יישומם בפועל.

בקשת רשות הערעור, התגובה והתשובה לתגובה

5.         המבקשת שבה על טענתה כי המדובר בענייננו בעיסקת היוון ולא בעיסקת הלוואה. לטענתה, אין לאפשר לגימלאי למכור חלק מקיצבתו לכל ימי חייו במסגרת עיסקת היוון, ובכך לנתק את הקשר בינו לבין אותו חלק מן הקצבה. משעה שעבירות הזכות לקצבה במסגרת עסקת היוון הוגבלה על פי דין, הרי שלא ניתן לבצע "המחאת זכות" בהתאם לסעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים. עוד טוענת המבקשת כי עבירות הזכות מוגבלת אף ממהותה של הזכות, וממהותו ותכליתו של חוק הגימלאות. לחלופין נטען, כי אף אם חל בענייננו סעיף 58 לחוק הגימלאות, הרי שיש להבחין בין העברה של חלק מהזכות לקצבה לתקופה מוגדרת במסגרת עסקת אשראי, לבין התפרקות מוחלטת מן הזכות לכל החיים. ביחס לאפשרות האחרונה, אין להסתפק רק במגבלת העבירות הקבועה בסעיף 58 לחוק. כמו כן נטען, כי אין מקום לקבוע שהזכות לקצבה הינה זכות קניינית רגילה. לבסוף טענה המבקשת כי  בהתאם לסעיף 49 לחוק הגימלאות, על הגמלה להיות משולמת אך ורק לאדם לו היא מגיעה, וכי אין להרחיב את המקרים בהם תשולם גמלה שלא לידי הגימלאי עצמו - ראו למשל הרשימה הקבועה בסעיף 49 לחוק הגימלאות.

מנגד, סבורה כלל, כי לשון סעיף 58 לחוק הגימלאות מאפשרת העברת חלק מהקצבה שאינו עולה על המגבלה הקבועה בו, וכי האיזון האמור בין אינטרס המדינה ובין אינטרס הגימלאי הינו איזון ראוי. אילו תתקבל בקשת המבקשת, גורסת כלל, יהיה הגימלאי מנוע מעשיית דיספוזיציות בגימלתו כך שהאיזון הקבוע בסעיף 58 יופר. בתגובה לטענת המדינה כי המדובר בעסקת היוון, מבקשת כלל לקבוע כי סעיף 109 לחוק הגמלאות העוסק באפשרות ההיוון, נוגע אך ורק לעסקת היוון שהצדדים לה הם הגימלאי והמדינה, ושהסעיף האמור אינו חל על עסקת היוון בין גימלאי לבין גוף פרטי. עוד טענה המשיבה, כי עצם קיומו של סעיף 58 לחוק, מונע את פירושו של סעיף 49 באופן המתבקש על ידי המדינה. זאת משום שסעיף 49 אינו גורע מהזכות להמחות חלק מהגמלה. לבסוף נטען כי אין ליתן במקרה דנא רשות ערעור, מכיוון שאין בסוגיית הגימלאות משום עניין בעל חשיבות ציבורית, וכי השאלה הנדונה בהליכים כאן אינה יכולה להיחשב כשאלה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", שכן ניתנו בה שתי החלטות מנומקות על ידי הערכאות הקודמות.

בתשובתה לתגובת כלל, כתבה המדינה, כי יש לפרש את סעיף 58 לחוק תוך התייחסות למכלול הוראותיו. כך, אף אם ניתן להעביר חלק מהקצבה, הרי שאין לפרש מכירת חלק מהקצבה לצמיתות כ"העברה" גרידא. בנוסף, אין בסיס לטענתה של כלל כי ההגבלות על עסקת היוון מוטלות אך ורק במערכת היחסים שבין הגימלאי לבין המדינה. כמו כן, החלת חוק המחאת חיובים על היחסים שבין המדינה לבין הגימלאים הזכאים לגמלה על פי החוק עלולה להביא למצב בלתי סביר לפיו על המדינה לנכות מקצבתם של גימלאי המדינה עבור כל גורם עמו נמצא הגימלאי ביחסים משפטיים ואשר ביניהם ייחתם הסכם המחאה. בנוסף, טענה המדינה כי המשיבה כלל אינה טוענת שעצם השאלה במוקד הדיון כאן אינה מתאימה מבחינת חשיבותה ומהותה להידון ב"גלגול שלישי", ועל כן יש לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור.

הדיון בפנינו והשלמת הטיעון

6.         ביום 28.10.09 נתקיים דיון לפנינו. במהלך הדיון ביקש המותב מהצדדים כי יחוו דעתם בסוגיה האם ככלל יכול גימלאי של שירות המדינה למכור זכות חלקית לגמלה, מבלי להידרש לעניין ההיוון כמקרה פרטי. במסגרת הודעה משלימה שהוגשה על ידה, טענה המבקשת כי אף במכר של הזכות לגמלה באופן חלקי, מתנתק הגימלאי מחלקו העתידי בקצבה ומזכותו באותו החלק. לתפיסתה, יש בכך כדי לחתור תחת תכלית החוק המבקשת להקנות לגימלאי קצבה מדי חודש בחודשו. המבקשת מוסיפה כי בסעיף 58 לחוק, נקט המחוקק בלשון "חלק הקצבה" ולא בלשון "הזכות לקצבה". המדינה מבקשת לפרש את האמור בסעיף כך שבנסיבות מסויימות, יוכל הגימלאי להעביר חלק מהסכום שניתן לו, בעוד שאת חלקו בזכות עצמה, אין הוא רשאי להעביר.  טיעונה המרכזי של המדינה הינו כי מנהלת הגימלאות במשרד האוצר קבעה אמות מידה לביצוע העברות של חלקים מהקצבה לגופים מסויימים. במסגרת העברות אלו נשמרת זכותם של העובד והגימלאי לבטל את הוראת ההעברה בכל עת ועל כן פעולת המכירה אינה מבטלת את הזכות. באמות מידה אלו, קבעה המדינה במסגרת שיקול דעתה המנהלי מוטבים שונים אליהם ניתן להעביר חלק מקצבתו של הגימלאי או העובד. בבחירת המוטבים רשאית המדינה להביא בחשבון כל שיקול, לרבות שיקולים תפעוליים.

            בתגובתה להודעה המשלימה מטעם המבקשת, גורסת כלל כי הסטנדרטים שנקבעו על ידי המדינה הינם מצומצמים יתר על המידה, וכי סטנדרטים אלה משתלבים עם אי נכונותה להיות כפופה לחוק המחאת חיובים ועם טענתה לפיה אין היא אמורה לשמש כמעין "בנק" או "מסלקת כספים".