העליון הקל בעונשו של רופא שביצע מעשה מגונה במטופלת

השופט י' דנציגר:

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגני הנשיאה א' טל ו-ז' כספי והשופט ב' ארנון) מיום 29.11.2012 בע"פ 6219-11-07 בו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דין מיום 26.11.2006, על גזר דין מיום 15.10.2007 ועל הכרעת דין משלימה מיום 8.5.2012, אשר ניתנו על ידי בית משפט השלום ברמלה (סגנית הנשיאה ז' בוסתן) בת"פ 3776/04. המבקש הורשע במעשה מגונה תוך שימוש בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ובגין זאת הושתו עליו 10 חודשי מאסר בפועל, 11 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות מין מסוג פשע, וחיוב בתשלום פיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלוננת.

העובדות לפי כתב האישום

1.        בשלהי שנת 2004 הגיעה המתלוננת אל המרפאה בה עבד המבקש כרופא באותה עת, ונכנסה לחדרו לבדיקה. משנותרו לבדם, סגר המבקש את הדלת והורה למתלוננת להתפשט לצורך הבדיקה. המתלוננת הורידה חולצתה והמבקש מישש את שדיה בידו האחת וניסה ללטף את ישבנה בידו האחרת. לאחר מכן נצמד המבקש אל אחורי המתלוננת, הוריד את מכנסיו ותפס את ידה כך שנגעה באיבר מינו החשוף, בעוד המתלוננת אינה מצליחה להתנגד. בהמשך תפס המבקש בראשה של המתלוננת וניסה לכופפה קדימה בעודו מחכך את איבר מינו החשוף בגופה. לאחר מכן הורה המבקש למתלוננת לשכב על המיטה ומשעשתה כך הרים את חצאיתה בניגוד לרצונה. רק כאשר המתלוננת הזיזה את ידו של המבקש וצעקה, חדל האחרון ממעשיו. בגין מעשים אלו הואשם המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

הכרעת דינו של בית משפט השלום והעדויות שנשמעו לפניו

2.        לפני בית משפט השלום העידו המתלוננת; גברת ננה מיכאלי, פקידת המרפאה אשר פגשה במתלוננת ובמבקש מיד לאחר האירוע (להלן: מיכאלי); מר דניאל ברוך, אשר שמע את גרסת המתלוננת למחרת האירוע (להלן: ברוך) והמבקש עצמו.

3.        המתלוננת העידה לפני בית המשפט בשני מועדים, הראשון כחודשיים לפני שאושפזה בשל התדרדרות במצבה הנפשי והשני כארבעה חודשים לאחר מכן. בית המשפט עמד על גרסתה האחידה של המתלוננת בעדויותיה לפניו ומצא אותה עקבית ומהימנה, והדגיש כי חלק מדבריה אושרו על ידי המבקש עצמו. באשר לסתירות שנפלו בין שתי עדויותיה של המתלוננת לפני בית המשפט; קבע זה כי לא מדובר בסתירה מהותיות. בתוך כך דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה יסודן של טענות המתלוננות נגדו בתגובתה הסובייקטיבית לבדיקה רפואית שגרתית וקבע כי מעשיו המיניים של המבקש אינם יכולים להתפרש באופן הנטען.

4.        מיכאלי, אותה מצא בית המשפט כעדה אובייקטיבית ומהימנה, העידה כי המתלוננת יצאה מחדר המבקש נסערת ובוכייה וסיפרה לה על מעשי הרופא בפירוט. עוד מסרה מיכאלי בעדותה כי בשיחותיה עם המבקש במרפאה לאחר האירוע נראה היה כי המבקש שרוי במצוקה, ובמהלך שיחת טלפון שקיימו השניים בלילה חשה כי הוא נסער. לפיכך, קבע בית המשפט כי עדותה של מיכאלי תומכת בגרסת המתלוננת.

5.        ברוך, עובד מחלקת הרווחה בעיריית לוד בו נעזרה המתלוננת כמתורגמן לצורך הגשת תלונתה במשטרה ועל כן סיפרה לו על האירוע, העיד לפני בית המשפט בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת באותה עת וחזר על דבריה לפניו. בית המשפט קבע כי עדותו של ברוך תומכת אף היא בגרסת המתלוננת, שכן תיאור האירוע אותו שטחה בפניו תאם את תיאורה של המתלוננת במהלך מסירת עדותה בבית המשפט. בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן ללמוד מעדותו של ברוך כי בעת שהמתלוננת שוחחה עמו היא הייתה נתונה במצב נפשי קשה.

6.        המבקש הודה בעדותו כי בדק את המתלוננת בדיקה שגרתית, אך כפר בכל המיוחס לו בכתב האישום וטען כי גרסת המתלוננת הינה עלילה משוללת יסוד אשר מקורה בתגובתה הסובייקטיבית לבדיקה שגרתית. בית המשפט שלל את גרסת המבקש לאירוע, בין היתר, לאור סתירות שונות בגרסתו ונוכח מצבה הנפשי של המערערת בצאתה מחדרו. עוד עמד בית המשפט על כך שהמבקש כשל בהצגת הסבר או מניע לתלונת המתלוננת.

7.        לאור האמור קבע בית המשפט כי הוכח הנטען בכתב האישום, למעט תפיסת ראש המתלוננת וניסיונו לכופפו קדימה, והרשיע את המבקש במיוחס לו. בית המשפט הדגיש כי ההבדלים בין גרסת המתלוננת בעדויותיה לבין תיאור האירוע כפי ששטחה אותו בפני מיכאלי וברוך זניחים, ואין לראות בהם גרסאות שונות, אלא חזרה עקבית על דבריה.

גזר דינו של  בית משפט השלום

8.        בית משפט השלום עמד על תסקיר נפגעת העבירה שהוגש בעניינה של המתלוננת, בו דן שירות המבחן, בין היתר, במצבה הנפשי של המתלוננת. שירות המבחן סבר כי מעשי המבקש גרמו הלם למתלוננת עד כי במחצית שנת 2005 הידרדר מצבה הנפשי והיא אושפזה בכפיה לאחר שאובחנה כסובלת מסכיזופרניה, כאשר מצבה התייצב בעקבות מתן טיפול תרופתי. עוד עמד שירות המבחן על הנזקים התפקודיים שנגרמו למתלוננת. נוכח הערכתו כי תזדקק לטיפול אינטנסיבי ארוך, המליץ שירות המבחן לחייב את המבקש בתשלום פיצויים לטובת המתלוננת. לאחר שעמד על טיעוני הצדדים לעונש הדגיש בית המשפט, בין היתר, את חומרת מעשי המבקש - רופא אשר מעל באמון שנתנה בו המתלוננת, עולה חדשה אשר פנתה אליו לסיוע כמטופלת. לאור האמור, השית בית המשפט על המבקש את העונשים המפורטים ברישא.

הכרעת הדין המשלימה של בית משפט השלום מיום 8.5.2012

9.        ביום 19.5.2009 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המבקש לעיון במסמכים רפואיים הנוגעים למצבה הנפשי של המתלוננת, וביום 6.1.2010 אישר קבלת חוות דעת בנושא מטעם הפסיכיאטר ד"ר גיל זלצמן (להלן: ד"ר זלצמן) כראיה נוספת בערעור באשר למצבה הנפשי של המתלוננת והשפעתו על מהימנותה. לפיכך, הוחזר הדיון לבית משפט השלום למען ישקול את השלכת חוות הדעת על הכרעת דינו. בחוות דעתו ובעדותו בבית המשפט העריך ד"ר זלצמן כי המתלוננת סבלה מסכיזופרניה עובר לאירוע ועל כן דמיינה תקיפה מינית אשר לא התרחשה במציאות. ואולם, בית המשפט קבע כי טענתו של ד"ר זלצמן, לפיה קיימים אירועים המלמדים על קינון המחלה אצל המתלוננת בזמן בו התרחש האירוע, איננה מבוססת, שכן זו נסמכה על בחינת אירועים אשר למעשה, ובשונה מהנחתו של ד"ר זלצמן, התרחשולאחריו. עוד עמד בית המשפט על כך שבאף אחד מהמסמכים הרפואיים עליהם הסתמך ד"ר זלצמן לא צוין כי המתלוננת אובחנה כלוקה במחלה. משכך, קבע בית משפט השלום בהכרעת דין משלימה, לאחר ששמע את עדותו של ד"ר זלצמן ועיין במסמכים רפואיים נוספים ובטיעוני הצדדים, כי גם בשלב זה לא קם ספק סביר באשר להרשעת המבקש.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור לאחר מתן הכרעת הדין המשלימה

10.      באשר להכרעת הדין טען המבקש כי המתלוננת מסרה חמש גרסאות שונות, אשר אינן מרכיבות מסכת עובדתית קוהרנטית ושזורות בהן סתירות השוללות את מהימנותה. באשר להכרעת הדין המשלימהטען המבקש כי משלא הביאה המשיבה חוות דעת סותרת, הכרח היה לקבל את חוות דעתו של ד"ר זלצמן לפיה סבלה המתלוננת מסכיזופרניה עוד במהלך האירוע. עוד הלין המבקש על קביעת בית המשפט בדבר קשיים וליקויים שנמצאו בחוות הדעת האמורה. לטענות אלה השיבה המשיבה כי לא היה מקום להסתמך על חוות דעתו של ד"ר זלצמן, שכן זו הסתכמה בממצאים כלליים באשר לחולי סכיזופרניה בעודמסמכים רפואיים הנוגעים למתלוננת לא תמכו בה. באשר לגזר הדין טען המבקש כי לא ניתן משקל מספיק להימשכות ההליכים החריגה בעניינו - בגינה הושעה מעבודתו כרופא במשך למעלה משמונה שנים - ולהשלכותיה, ואילו המשיבה השיבה כי אין באמור משום שיקול לקולא.

11.      בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש ביחס להכרעת הדין בנימוק כי זו נסמכה על אמון בית משפט השלום בדברי המתלוננת ובמקרה דנן אין מקום להתערב בקביעות מהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית. יתרה מכך, בית המשפט אישר לגופם את ממצאי העובדה וקביעות המהימנות שקבע בית משפט השלום, לרבות קביעתו במסגרת הכרעת הדין המשלימה כי חוות דעתו של ד"ר זלצמן אינה מבוססת כדבעי. זאת בין היתר, לאור העובדה כי בבדיקות פסיכיאטריות אשר נערכו למתלוננת לאחר עדותה הראשונה בבית המשפט לא אובחנה האחרונה כסובלת מסכיזופרניה. עוד הבהיר בית המשפט כי לא הייתה על המשיבה חובה להגיש חוות דעת מטעמה. עם זאת, קיבל בית המשפט את ערעור המבקש ביחס לגזר הדין וקבע כי נוכח התקופה הארוכה בה הושעה המבקש מעבודתו כרופא יקוצר משך מאסרו בפועל לשבעה חודשים.

נימוקי בקשת רשות הערעור