העליון: המחוזי שגה כשהורה לשלב נאשם בגמילה תוך התערבות בהליך גזר הדין בשלום - פסקדין

1.        כתב אישום שהוגש נגד המשיב לבית משפט השלום בירושלים מייחס לו עבירת גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לפי הנטען בכתב האישום, ביום 3.5.2010, בשעה 07:30 לערך, נפגעה בתאונה גב' בתיה דרי (להלן: המתלוננת). למקום התאונה הוזעק אמבולנס, שאנשי צוותו טיפלו במתלוננת ובהמשך פינו אותה לבית החולים. לפי המיוחס לו, המשיב טען בפני אנשי הצוות הרפואי כי הוא אחיינה של המתלוננת; ונסע באמבולנס בו הוסעה המתלוננת לבית החולים, כאשר הוא יושב לצד נהג האמבולנס. כל אותו הזמן החזיק בתיקה של המתלוננת. כאשר הגיע האמבולנס לבית החולים הניח המשיב את תיקה של המתלוננת על האלונקה שעליה נחה המתלוננת ועזב את המקום. בהמשך התברר, כי המשיב גנב מתיקה של המתלוננת 800 ש"ח במזומן, כרטיס אשראי וכרטיס "חופשי חודשי". בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט נעתר לבקשה ועל החלטה זו לא הוגש ערר.

2.        ביום 15.7.2010 הודה המשיב בעובדותיו של כתב האישום שהוגש נגדו וביקש  כי בית המשפט יורה על עריכת תסקיר לעונש, שיתייחס, בין היתר, לאפשרות של טיפול גמילה מסמים במסגרת קהילה טיפולית. תסקיר כאמור הוגש ביום 20.8.2010 ובגדרו עמד שירות המבחן על ניסיונות גמילה שעבר המשיב תחת טיפולו של שירות המבחן בין השנים 2010-1997. ניסיונות גמילה אלה לא צלחו. שירות המבחן התרשם, כי המשיב מתקשה לשמור על ניקיון מסמים לאורך זמן; וכן כי קיים פער בין ההצהרות המילוליות בדבר רצונו של המשיב בשיקום לבין יכולתו הממשית לבצע שינוי בחייו ולהתמיד בו. שירות המבחן העריך, כי המשיב זקוק לטיפול בתחליף סם מסוג מתדון אולם נוכח מכלול נסיבותיו האישיות של המשיב, נמנע שירות המבחן מליתן המלצה טיפולית בעניינו.

3.        בהמשך, לבקשת המשיב, הורה בית משפט השלום על צירוף תיקים בעניינו, כך שלתיק נושא הערר שלפניי צורף ת"פ 1256/10 (להלן: התיק המצורף). המשיב הודה בעובדותיו של כתב האישום שהוגש נגדו בתיק המצורף והורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות של גניבה, הונאה בכרטיס חיוב והחזקת רכוש גנוב. בשלב זה, בניגוד לעמדתה של המדינה, הורה בית המשפט על עריכת תסקיר נוסף בעניינו של המשיב נוכח טענתה של באת-כוח המשיב כי איתרה מוסד המוכן לקלוט אל בין כתליו את המשיב לצורך טיפול גמילה; וכן לצורך בחינת אפשרות שילובו של המשיב במסגרת הטיפולית "אילנות". תסקיר משלים כאמור הוגש ביום 1.11.2010 וצוין בו, כי המשיב ביצע את העבירה נושא הערר סמוך למועד סיומו של צו מבחן, כשלאורך תקופת המבחן שיתף פעולה באופן חלקי בלבד, תוך שהוא מתקשה ליטול אחריות ומחויבות לשיקומו האישי. שירות המבחן הוסיף וציין, כי לעיתים קרובות נראה שהמשיב משמר את דפוסי התנהגותו ויחסיו עם העולם העברייני ללא יכולת לוותר ולהתנתק מהם. שירות המבחן העריך, כי קושי זה חיבל ביכולתו של המשיב לחדול משימוש בסמים ולשקם את חייו; וכי חרף רצונו הכן להיגמל מן השימוש בסמים הוא חסר את הבשלות, המוכנות והכוחות הרגשיים הנדרשים לצורך כך. בסיכום התסקיר ציין שירות המבחן, כי להערכתו, המשיב זקוק לגבולות ברורים "כשייתכן וניסיונות שיקומיים נוספים יתנו גושפנקא להתנהלותו, ולא יאפשרו לקיחת אחריות על מעשיו והתנהגותו". נוכח כל האמור, נמנע שירות המבחן, גם בתסקיר המשלים, מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו של המשיב, ותחת זאת המליץ על טיפול במתדון בין כותלי בית הכלא. ביום 5.12.2010 הוגשה חוות דעת פרטית מטעם המשיב, לעניין אפשרות שילובו בהליך גמילה בה צוין, כי רצונו של המשיב להיגמל מסמים הוא כן ואמיתי; וכי במידה ויתאפשר לו להשתלב מחדש בקהילה טיפולית קיים סיכוי טוב שיצליח ללמוד משגיאות העבר, להפנים דפוסי התמודדות פרודוקטיביים ולהתרחק ממעל ההתמכרות.

4.        בהחלטתו מיום 27.12.2010 קבע בית משפט השלום (כב' השופט ד' פולוק) כי אין מקום לשלוח את המשיב לטיפול גמילה לפי סעיף 82 לחוק העונשין. בהחלטה צוין, כי אחד התנאים לשליחתו של נאשם לגמילה לפי סעיף 82 לחוק העונשין הוא קבלת תוכנית מפורטת בתסקיר קצין מבחן לעניין סוג הטיפול, מהותו ומשכו. בעניינו של המשיב, נוכח עמדתו של שירות המבחן, אין בנמצא תוכנית כאמור; ואין להורות לו להכין תוכנית כזו בניגוד לעמדתו המקצועית. סיכומו של דבר, בית המשפט העדיף את חוות הדעת המקצועית של שירות המבחן על פני זו שהוגשה מטעם המשיב וקבע כי בנסיבות העניין, לא ניתן להורות על שליחתו של המשיב לטיפול גמילה.

5.        על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי והערר התקבל. בהחלטתו מיום 6.1.2011 ציין בית המשפט (כב' השופט מ' דרורי) כי בהליך שהתנהל בבית משפט השלום ביקשה באת-כוחו של המשיב לחקור את קצינת המבחן אולם קצין המבחן המחוזי התנגד לכך בנימוק שלפיו אין לאפשר חקירה נגדית של קציני מבחן. בית המשפט ציין כי להשקפתו, ספק אם אלו אכן פני הדברים ולעמדתו "כל מי שמגיע לבית המשפט חשוף לחקירה נגדית ואין לשירות המבחן כל חיסיון שהוא, גם אם התסקיר אינו ראיה" (עמ' 3 להחלטה). לגופם של דברים סבר בית המשפט כי טענתה של המדינה לפיה בהתחשב במשך מעצרו של המשיב ובמועד הקבוע למתן גזר הדין אין לשלוח אותו לגמילה טרם שההליך המשפטי הסתיים - אינה יכולה להתקבל, נוכח הנסיבות המיוחדות בעניינו של המשיב. ראשית צוין, כי אחיו של המשיב הוא אסיר טעון הגנה ובשל כך שירות בתי הסוהר מסווג גם את העורר באותו סטטוס. שנית, בית המשפט התרשם מן העורר עצמו שהביע רצון לשיקום, כמו גם מחוות הדעת המקצועית שהוגשה מטעם ההגנה. זאת, בעיקר, משום שחוות הדעת נערכה בידי קרימינולוגית בעלת מעמד אקדמי וציבורי רם, והיא קיבלה את שכרה לא מן העורר אישית אלא מידי הסנגוריה הציבורית (עמ' 5 לפסק הדין). בית המשפט הוסיף וקבע, כי החלטתו של בית משפט השלום היתה שגויה במישור המשפטי משום שמשמעות קביעותיו היא הענקת זכות ווטו לשירות המבחן בכל הנוגע לשליחתם של הנאשמים לטיפול גמילה; והעמדת שיקול דעתו של שירות המבחן מעל זה של בית המשפט:

"אם בית המשפט סבור, כי יש מקום לטיפול גמילה מסמים על-פי סעיף 82 ואילך לחוק העונשין, והמחוקק מסייע לבית המשפט בכך ששירות המבחן ימציא תוכנית מפורטת לעניין סוג הטיפול, מהותו ומשכו, לא יעלה על הדעת כי שירות המבחן יוכל להתנגד להחלטה שיפוטית ובכך שלא יכין תוכנית מפורטת, ימנע העורר את הדרך להגיע לשיקום וגמילה אם בית המשפט סבור שהוא מתאים לכך, כפי שקבעה והמליצה הקרימינולוגית [שהגישה חוות דעת מטעם המשיב, ע' פ']. איני מעלה על הדעת, כי מדובר במצב שבו שירות המבחן 'מתבצר' בעמדתו. אני בטוח, כי לאחר ששירות המבחן יקבל החלטה זו של בית המשפט המחוזי, תוכן תוכנית מפורטת ומסודרת לגבי סוג הטיפול, מהותו ומשכו..." (עמ' 5 להחלטה).

           נוכח כך, ועל אף שהטיעונים לעונש עתידים להישמע בתוך 10 ימים ממועד מתן ההחלטה, הורה בית המשפט כי המשיב יוכל לצאת לבדיקות שיבחנו את התאמתו לטיפול גמילה; כי אם בדיקות אלה יניבו תוצאה חיובית שירות המבחן יכין תוכנית טיפולית מתאימה; ובית משפט השלום יקבע אם יש מקום לדחות את הטיעונים לעונש או את גזר הדין על-פי קצב טיפול הגמילה. בית המשפט הוסיף וציין, כי המשיב יימצא כל העת בסטטוס של משוחרר לחלופת מעצר, ומשמעות הדבר כי אם יצא מן המוסד בו יעבור את טיפול הגמילה ייחשב הדבר כבריחה ממשמורת.

6.        על החלטה זו עוררת המדינה בפניי. בערר ציינה המדינה כי שאלה היא אם ניתן היה לערור על החלטתו של בית משפט השלום  - שניתנה במסגרת הליך גזירת דינו של המשיב - בפני בית המשפט המחוזי. אולם, נוכח כך שטענות אלה לא הועלו בבית המשפט המחוזי היא אינה רואה להעלותן בפניי. לגופו של עניין עמדתה של המדינה היא, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי כבלה באופן בלתי ראוי את שיקול דעתו של בית משפט השלום בהליך גזירת דינו של המשיב. עוד טוענת המדינה, כי בשים לב למועד הטיעונים לעונש מחד גיסא, והתסקירים החד משמעיים בעניינו מאידך גיסא, לא היה מקום להורות על שחרורו של המשיב לבדיקות שנועדו לבחון את התאמתו לחלופה טיפולית. המדינה מוסיפה וטוענת, כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא ניתן משקל מספיק לעמדתו המקצועית של שירות המבחן. לעמדת המדינה, שירות המבחן הוא אכן גורם ממליץ בלבד, ובית המשפט איננו מחויב לקבל את עמדתו; אולם בענייננו, בית המשפט המחוזי לא הבהיר מהו הטעם לסטייה מהמלצתו של שירות המבחן ולהעדפתה של חוות דעת פרטית שאינה בעלת מעמד זהה לזה של תסקירי שירות המבחן. בהקשר זה הוסיפה המדינה והדגישה, כי לשירות המבחן היכרות ארוכת שנים עם המשיב, וכי התסקירים לא היו חיוביים ביחס לאפשרות שילובו בטיפול גמילה נוסף, לאחר שטיפול הגמילה האחרון - במסגרת צו מבחן - לא צלח. המדינה טוענת עוד, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לאפשרות חקירתו של קצין המבחן היתה שגויה, וכי אין כל מניעה לטפל במשיב באמצעות מתדון על אף שהוא נתון בהפרדה. באת כוחו של המשיב סבורה אף היא כי לבית המשפט סמכות להורות על שליחתו של נאשם לטיפול גמילה גם בנסיבות בהן שירות המבחן מתנגד לכך. לדידה אין כל מניעה כי שולחה ישתלב בטיפול לגמילה כבר עתה, ועוד בטרם נגזר עונשו.

7.        לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר שהגישה המדינה להתקבל. להשקפתי, יש ממש בטענת המדינה כי לא היה מקום לכך שבית המשפט יורה על שילובו של המשיב בטיפול גמילה תוך התערבות בהליך תלוי ועומד של גזירת העונש בבית משפט השלום, וכאשר מועד המשך הטיעונים לעונש קבוע בטווח של ימים ספורים. במצב דברים זה יש לאפשר להליך המשפטי בעניינו של המשיב להתנהל כסדרו ובתוך כך לאפשר לבית משפט השלום - שלפניו פרושים כלל השיקולים הצריכים לעניין - לשקול אם יש מקום להורות בעניינו של המשיב על צו מבחן לטיפול גמילה. דברים אלה אמורים ביתר שאת נוכח כך ששליחתו של נאשם שדינו טרם הוכרע לטיפול גמילה היא בבחינת חריג (ראו, למשל: בש"פ 3701/95 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.1995). להלן: עניין ביטון; בש"פ 4396/94 דלל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.8.1994); בש"פ 5840/01 שריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 381, 383 (2001)). במועד גזירת הדין יוכל בית משפט השלום לשוב ולשקול אם יש מקום להורות על צו מבחן לטיפול גמילה בעניינו של המשיב  ולמותר להדגיש כי אינני נוקט כל עמדה בשאלה זו.

8.        הצדדים לא חלקו בפני על כך שגם בנסיבות בהן שירות המבחן מתנגד בתסקיר לשילובו של נאשם בטיפול גמילה מסורה לבית המשפט הסמכות להורות אחרת, אולם למען הסר ספק אני מוצא לנכון לעמוד בתמצית על התשתית המשפטית בסוגיה זו. אחד התנאים להטלתו של צו מבחן לטיפול גמילה לפי סעיף 82 לחוק העונשין הוא כי נעשו סידורים שיאפשרו לנידון לקבל את הטיפול על פי תכנית מפורטת בתסקיר קצין מבחן לעניין סוג הטיפול, מהותו ומשכו (וראו בהקשר זה סעיף 83 לחוק העונשין). תסקיר קצין המבחן הוא, אם כן, תנאי יסודי למתן צו מבחן לטיפול גמילה והסיבה לכך ברורה: קשה להכיר בתוכנית טיפולית שפרטיה נותרים עמומים ועלומים, ואינם מובאים בפני בית המשפט (וראו בהקשר זה: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני, בעמ' 1802).

9.        גם כאן, כבשלבים אחרים של ההליך הפלילי, שירות המבחן מסייע בידו של בית המשפט לאסוף מידע שבית המשפט עצמו מתקשה לאסוף. הוא סוקר עבור בית המשפט את עברו של הנאשם או העצור, את מצבו המשפחתי והכלכלי, את מצב בריאותו ואת קיומן של נסיבות מיוחדות שיכול והובילו לביצועה של העבירה. המלצותיו של שירות המבחן מגובשות על-ידי אנשי מקצוע ומומחים, והן מבוססות על  היכרות ישירה עם הנאשם וסביבתו וכן על ניסיון עשיר בהערכת מסוכנותם של נאשמים וסיכויי השיקום שלהם. לפיכך ניתן, על דרך הכלל, משקל ניכר להמלצות אלה, ואף נקבע, כי מקום בו ניתנה על-ידי שירות המבחן המלצה שלילית בעניין שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, יידרש טעם בעל משקל של ממש על מנת לסטות ממנה (על כך ראו: בש"פ 6626/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.9.2010); בש"פ 7593/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.10.2010) פסקה 19 להחלטתו של השופט י' דנציגר). בצד האמור יש להדגיש, כי מעמדו של שירות המבחן הוא כשל גוף ממליץ, והמלצותיו אינן מחייבות את בית המשפט ובוודאי שאינן כובלות את שיקול דעתו בשלב המעצר או בשלב של גזירת העונש (באשר למעמדו של תסקיר המעצר ראו: בש"פ 7848/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.2010) פסקה 20 להחלטתו של השופט י' דנציגר; בש"פ 8902/02 נבלוסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.10.2010). באשר למעמדו של תסקיר לעונש, ראו: רע"פ 8748/10 נמירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2010)).  יישומם של דברים אלה לעניינו מוביל למסקנה, כי העובדה ששירות המבחן התנגד, בתסקיר שהוגש מטעמו, לשילובו של המשיב בטיפול גמילה איננה כובלת את שיקול דעתו של בית משפט השלום ואיננה מונעת כליל אפשרות כי בית המשפט יורה על שילובו של המשיב בטיפול כאמור, אם הוא סבור שיש לעשות כן. גם כאן, כבהקשרים אחרים, התסקיר הינו בבחינת מסד נתונים חשוב בקבלת ההחלטה אך אין בו כדי לחייב את בית המשפט.

9.        גם הערתו של בית המשפט המחוזי בדבר העדר חקירה נגדית של נציגת שירות המבחן על התסקיר שחיברה מחייבים הבהרה. כפי שציינתי, שירות המבחן ממלא תפקיד חיוני באיסוף אינפורמציה מקיפה אודות הנאשם העומד לדין ונסיבות חייו והעברתה לבית המשפט. סעיף 191א(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ). מסמיך את בית המשפט, מקום בו הוא נוכח שיש מחלוקת על עובדות שנכללו בתסקיר שהוגש "להרשות לבעלי-הדין להציג שאלות למי שערך את התסקיר, לשם הבהרת העובדה שבמחלוקת". בניגוד לסעיפים אחרים, הסעיף איננו מאפשר חקירה של עורך התסקיר (והשוו, למשל, להסדר הקבוע בסעיף 111(א) לחסד"פ). הסדר זה - המאפשר להציג שאלות הבהרה לעורך התסקיר אך לא לחוקרו בחקירה נגדית - מתיישב עם התפיסה המקובלת באשר לתפקידו ומהותו של שירות המבחן. בבואו למלא את התפקיד המוטל עליו על-פי דין "קצין המבחן איננו משמש כ'עד', או כ'מומחה', כי אם כקצין-מסייע לבית המשפט במלאכתו" (רע"פ 1021/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.12.2009) פסקה 24 לפסק דינו של השופט ח' מלצר) ועל כן, בעניינו לא מתעורר צורך בחקירה נגדית (על כך ראו: בג"צ 2754/94 לוי נ' שרת העבודה והרווחה, פ"ד נ(4) 353, (1996)). העדר החקירה נובע גם מהבדלים בין קצין המבחן לעדים אחרים בהליך הפלילי, עיקרם הוא בשלב בו נשמעת עמדתו של קצין המבחן - שלב המעצר או שלב גזירת הדין; תוכן התסקיר הנמסר על-ידו, שעניינו בהמלצה לעניין העונש או התאמתה של חלופת מעצר פלונית למקרה אלמוני; העדרה של הוראה חוקית המחייבת חקירה של קצין המבחן, כפי שהוסבר לעיל; והעובדה שהתסקיר הוא בגדר המלצה בלבד (ראו דבריו של השופט נ' הנדל בבש"פ 9220/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.1.2011) בפסקה 9). נראה, אפוא, כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, העובדה שקצינת המבחן שחיברה את התסקיר בעניינו של המשיב לא נחקרה בחקירה נגדית איננה מעידה על פגם כלשהו בהליך שהתנהל בעניינו ולא היה בה כדי להצדיק את ההתערבות בהחלטתו של בית משפט השלום שלא להורות על שחרורו של המשיב לטיפול גמילה עובר לסיומו של הליך גזירת הדין.

           נוכח כל האמור, הערר מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניינו של המשיב - מבוטלת. התיק יוחזר לבית משפט השלום להמשך הליך גזירת הדין.

           ניתנה היום, ‏ח' שבט תשע"א (13.1.2011).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    נו

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: