העליון: החלטת הלשכה שלא לקבל משפטן כחבר בשל תלונות על מעשי מרמה-סבירה

השופט ע' פוגלמן:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו בעת"מ 2622-07 (כבוד סגן הנשיא, השופט ד"ר ע' מודריק) מיום 3.2.2010, שבמסגרתו התקבלה עתירה שהגיש המשיב נגד החלטת הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: הוועד המרכזי) שלא לקבלו כחבר בלשכה.

רקע עובדתי ודיוני

1.        בשנת 2007 סיים המשיב את התמחותו ועבר בהצלחה את בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין, בכתב ובעל-פה. עוד קודם לבחינת ההתמחות, ביום 2.9.2007, הודיעה לו ועדת האתיקה על תלונה שהגישו נגדו בעליהן של חברות שהעסיקוהו בעבר במשך תקופה ארוכה. בתלונה פורטו מעשי מרמה המיוחסים למשיב שהתבררו באותה עת לפני בית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת הליכי כינוס נכסים של החברות. המשיב השיב לתלונה ואף הופיע לפני ועדת המתמחים של הלשכה.  ביום 12.12.2007, זמן קצר לפני טקס ההסמכה שבו אמור היה לקבל את רישיון עריכת הדין, קיבל המשיב מכתב מהמערערת שבו נכתב כי הוועד המרכזי החליט שכל עוד תלויות ועומדות נגדו תלונות שטרם התבררו עד תומן, הוא לא יתקבל כחבר בלשכה, אך יוכל לחדש את בקשתו להתקבל כחבר לאחר מתן פסק הדין או בהתקיים שינוי מהותי אחר בנסיבות (להלן: ההחלטה הראשונה).

2.        נגד החלטה זו של הוועד המרכזי הגיש המשיב עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו. בד בבד, הוגשה נגד המשיב תלונה למשטרת ישראל בגין המעשים המפורטים בתלונה שהוגשה ללשכת עורכי הדין.

           בעקבות החלטה של בית המשפט לעניינים מינהליים, התנהל הליך נוסף בפני מוסדות הלשכה, שבמסגרתו זומן המשיב לשימוע בפני ועדת ההתמחות הארצית. בעקבות הדיון בוועדת ההתמחות ושמיעת גרסתו של המשיב, המליצה הוועדה שלא לאשר את קבלתו ללשכה עד למתן פסק הדין בעניינו בבית המשפט המחוזי בחיפה. עוד נכתב בהמלצה כי מתצהירו של המשיב שהוגש במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, עולה כי הוא הודה בכמה עובדות וביניהן כי החזיק בחשבונו האישי סכום של כ-500,000 ש"ח מכספי החברה. בעקבות האמור, הודיע סמנכ"ל לשכת עורכי הדין למשיב ביום 13.4.2008, כי הוועד המרכזי החליט, פעם נוספת, לקבל את המלצתה של ועדת ההתמחות, ולא לאשר לעת הזו את בקשתו להתקבל כחבר בלשכה (להלן: ההחלטה השנייה).

           ביום 6.5.2008, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק כינוס הנכסים (בש"א 3369/05, כבוד הנשיאה, השופטת ב' גילאור). בפסק הדין נקבע, בין היתר כי המשיב ניצל את מעמדו בחברה שבה עבד על מנת לקחת לכיסו כספים השייכים לה, תוך הסוואת מעשיו וזיוף רישומים בדוחות הכספיים של החברה. המשיב חויב להחזיר לקופת הכינוס סכום של יותר מארבעה מיליוני ש"ח (להלן: פסק דינו של בית המשפט המחוזי).

3.        ביום 3.2.2010 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים את עתירת המשיב והורה למערערת להסמיכו כעורך דין בהקדם האפשרי. בפן הדיוני קבע בית המשפט, בין היתר כי ההחלטה השנייה של הוועד המרכזי התקבלה ללא שמיעת עמדת המשיב בעל-פה או בכתב, ולכן לא ניתנה לו זכות הטיעון שלה הוא זכאי בנסיבות העניין. בית המשפט הוסיף וקבע כי החלטתו של הוועד המרכזי שגויה גם לגופם של דברים. לפי קביעתו, החלטת הוועד המרכזי המונעת מהמשיב להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין ולעסוק במקצוע, צריכה להיות מבוססת על ראיות מינהליות בעלות משקל רב, העומדות באמת המידה של "ראיה ברורה, חד-משמעית ומשכנעת". נוכח קביעה זו, פסק בית המשפט כי לפני הוועד המרכזי לא הוצגו ראיות שעומדות באמת מידה מחמירה זו שכן פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה ניתן בהתאם לרמת ההוכחה הפחותה הנדרשת בהליך אזרחי. לפיכך, קבע בית המשפט כי ממצאי בית המשפט המחוזי בחיפה אינם בבחינת "עובדות אחרות" שעליהן ניתן לבסס החלטה בדבר דחיית בקשתו של המשיב להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין. עוד קבע בית המשפט כי כל עוד לא הוגש כתב אישום נגד המשיב ומדובר בחקירה משטרתית בלבד, לא ניתן ליישם את ההלכה הקובעת כי ניתן לעכב את הסמכתו של אדם כעורך-דין עד לקבלת תוצאותיו של ההליך הפלילי המתנהל בעניינו.

4.        על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הגישה המערערת ערעור לבית משפט זה, הוא הערעור שלפנינו.

5.        לאחר שמיעת הצדדים בבית משפט זה, הוחלט ביום 16.6.2010 (השופטות א' פרוקצ'יה, ע' ארבל וא' חיות), כי הוועד המרכזי ישוב וידון בעניינו של המשיב; וזאת כיוון שלא קוים כל דיון בעניינו לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. בהחלטה נקבע כי הוועד המרכזי לא יהיה כבול לקביעותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הן במישור העובדתי, הן במישור העקרוני. עוד נקבע כי למשיב תינתן זכות טיעון בעל-פה לפני הוועד המרכזי בטרם קבלת ההחלטה בעניינו.

6.        בעקבות החלטה זו, דן הוועד המרכזי בעניינו של המשיב פעם נוספת, וביום 2.1.2011 קיבל החלטה (שלישית) בעניינו. בגדר כך, הוחלט לאשר את המלצת ועדת ההתמחות שלפיה אין לקבל את המשיב ללשכה עד לסיום החקירה הפלילית המתנהלת בעניינו (להלן: "ההחלטה השלישית" או "ההחלטה"). המלצה זו מבוססת על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי בחיפה, על הודאותיו של המשיב בתצהיר שהגיש לבית המשפט וכן על כך שמתקיימת חקירה פלילית בעניינו, וטרם הוחלט אם להגיש נגדו כתב אישום. עוד נכתב בהמלצה שאם אמנם יוגש כתב אישום נגד המשיב בגין העובדות המפורטות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, ואם יורשע, הרי שמדובר בעבירות שיש עימן קלון, המצדיקות את דחיית בקשתו להתקבל כחבר בלשכה.

7.        להשלמת התמונה יצוין כי המשיב הגיש לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אך משך את ערעורו לאחר שהצדדים הגיעו לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין. לפי הסכם הפשרה, יעביר המשיב לקופת הכינוס של החברות קופות גמל שהיו רשומות על שמו, בסכום של למעלה ממיליון ש"ח (ע"א 7502/08 שלום נ' עו"ד שי גרנות - כונס נכסים קבוע (לא פורסם, 16.2.2010)).

8.        ביום 2.6.2011 קיימנו דיון משלים בעתירה שלפנינו, שבמסגרתו הסכימו הצדדים, מטעמים של ייעול הדיון כי במסגרת פסק דין זה תעמוד לביקורתנו ההחלטה השלישית והאחרונה של הוועד המרכזי, על אף שניתנה לאחר פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים.

טענות הצדדים

9.        לטענת המערערת, שגה בית המשפט לעניינים מינהליים בכך שקבע כי על מנת להוכיח "עובדות אחרות" לצורך החלטה בדבר דחיית מועמדותו של אדם ללשכת עורכי הדין, בהתאם לסעיף 44(א)(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין), יש צורך בהוכחה ברמה הנדרשת בהליך הפלילי. לדבריה, אין מניעה להסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כראיות מינהליות תקפות ורלבנטיות. עוד טוענת המערערת כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי מקבלות משנה תוקף שעה שהפכו לחלוטות. בצד זה, גורסת היא כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים בכך שקבע כי אין לעכב את קבלתו של המשיב ללשכת עורכי הדין עד לסיום החקירה המשטרתית בעניינו. לבסוף, מציינת המערערת כי המשיב נמצא חייב בביצוע מעשים חמורים של ניצול מעמדו בחברה שבה עבד לצורך הפקת רווחים אישיים אגב עריכת רישומים כוזבים והשמדת נתונים, וכי בית המשפט המחוזי בחיפה התרשם כי הוא אדם ערמומי ושקרן. בנסיבות אלה גורסת המערערת כי היא רשאית ואף חייבת לסרב לקבל את המשיב כחבר בלשכה על מנת לשמור על רמתו של מקצוע עריכת הדין וטוהרו, לא כל שכן שרשאית היא לעכב את קבלתו עד להחלטת הערכאות המשפטיות בעניינו.

10.      מנגד, סומך המשיב ידיו על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ועל נימוקיו. לטענת המשיב, המערערת לא העלתה כל טעם שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסק הדין. לטענתו, צדק בית המשפט קמא בכך שקבע כי לא ניתן להסתפק בממצאים שנקבעו בהליך אזרחי לצורך הסירוב לקבלו כחבר בלשכת עורכי הדין שכן לצורך כך נדרשת הצגתן של ראיות מינהליות שמשקלן גבוה, "שווה ערך לעבירה פלילית שבנסיבותיה יש קלון". עוד טוען המשיב כי עצם העובדה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי הפך חלוט אינה משנה את העוצמה הראייתית של הממצאים שנקבעו בו, ויש לזקוף לזכותו את העובדה ששילם את חובו במסגרת הסדר הפשרה. עוד טוען המשיב כי אין בעצם קיומה של חקירה משטרתית בעניינו כדי להצדיק את הסירוב לקבלו כחבר בלשכה במשך תקופה ארוכה, כך בפרט משטרם הוגש נגדו כתב אישום פלילי. לבסוף טוען המשיב כי החלטת המערערת שלא לקבלו כחבר פוגעת בזכותו החוקתית לחופש העיסוק באופן לא מידתי, זאת, בין היתר לנוכח העובדה כי לא ניתן לדעת מתי, אם בכלל, יוגש כתב אישום נגדו.

           בתגובתו להודעת המערערת בדבר החלטת הוועד המרכזי נושא דיוננו, טוען המשיב כי ההחלטה עומדת בסתירה לאמור בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ולא צוינה בה כל נסיבה חדשה או טיעון חדש שיצדיקו סטייה זו. עוד טוען המשיב כי הזמן הרב שעבר מאז ביקש להתקבל כחבר ועד להחלטה זו, שבמהלכו אין הוא יכול להתפרנס מעבודה כעורך דין, מוסיף לחוסר המידתיות שבהחלטה.

דיון

המסגרת הנורמטיבית