העליון החזיר למחוזי את הדיון בשאלת התביעה הייצוגית כנגד רכבת ישראל - פסקדין

השופט נ' הנדל:

1.        מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 1694/07, כבוד השופטת ר' רונן) לפיו נדחתה בקשת המערערים לאישור תביעה כתובענה ייצוגית נגד רכבת ישראל בע"מ, היא המשיבה.

העובדות הצריכות לעניין

2.        בתאריך 30.4.07 רכשו המערערים כרטיס נסיעה ברכבת ישראל. באותו היום, סמוך לשעה 08:00 בבוקר, נפסקה תנועת הרכבות בכל רחבי הארץ, למשך כשעה, כתוצאה מאסיפות הסברה שערך וועד עובדי הרכבת - מתוך כוונה להביא לתוצאה זו. חלק מהנוסעים שהחזיקו בכרטיסי הנסיעה כלל לא עלו לרכבת ונסעו באמצעי תחבורה חלופיים, וחלקם הגיעו ליעדם באיחור. על רקע זה הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בטענה כי הפסקת תנועת הרכבות, כמוה כהפרת הסכם בין רכבת ישראל לבין נוסעיה. בנוסף נטען כי המשיבה התרשלה, שכן לא הודיעה לנוסעים לפני תחילת ההשבתה על החשש לקיומה, על מנת שיוכלו לכלכל את צעדיהם בהתאם.

הכרעת בית המשפט המחוזי

3.        בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי קיימים יחסים חוזיים בין המשיבה לבין נוסעיה, וכי המשיבה הפרה את התחייבויותיה כלפי הנוסעים בתאריך הנדון, משום שהרכבות לא יצאו או הגיעו במועד הצפוי. לצד זאת, נקבע כי אף אם זכאים נוסעי הרכבת לפיצוי בגין הפרת ההסכם, מוגבל הפיצוי לקבוע ב"נוהל הפיצוי" שהותקן מכח תקנה 8 לתקנות מסילות הברזל (דמי נסיעה) תשס"ה-2004 (להלן: נוהל פיצוי), אשר מקנה כרטיס נסיעה חינם ברכבת עבור איחור של למעלה מחצי שעה, ושני כרטיסי נסיעה בגין איחור העולה על שעה שלמה. במסגרת הכרעתו, קבע בית המשפט המחוזי כי נוהל הפיצוי מהווה חלק מההסכם שבין הצדדים, כפיצוי מוסכם. נפסק כי מטרת הנוהל היא להגביל את הפיצוי שנוסעי הרכבת רשאים לתבוע בגין איחור, ולהקנות לנוסעים פיצוי קבוע ומוסכם מראש. צוין כי הרכבת קבעה את הנוהל על מנת שלא להסתכן בתביעות כספיות בסכומים משמעותיים בגין איחורים. תוצאה אחרת, כך נפסק, תוביל לגלגול עלות הסיכון לכיסי הנוסעים, על ידי העלאת תעריפי כרטיסי הנסיעה. נקבע כי אין לפרש את הנוהל באופן בו לנוסע ישנן שתי אפשריות פיצוי: האחד הפיצוי שנקבע בנוהל; האחר תביעה אישית על מלוא הנזקים. אף צוין כי לא הושמעה טענה על הצורך לחרוג מנוהל הפיצוי בשל פעולה בזדון או ברשלנות רבתי של המשיבה. על בסיס האמור, נדחתה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נוכח היעדר סיכויים לתביעה. עוד יצויין כי המערערים טענו לזכות לפיצוי אף מכח עוולת הרשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. עילות אלה נדחו על ידי בית משפט קמא, ובכל מקרה - המערערים צימצמו טיעונם לפנינו לגזרת הטענה החוזית בלבד.

           בשולי פסק הדין, ציין בית המשפט המחוזי כי אמנם קיימות במקרה דנא שאלות משותפות לכל חברי הקבוצה, אשר ברגיל היה בהן כדי לבסס הליך תביעה ייצוגית. אולם, כאמור, במקרה זה המערערים לא הוכיחו כי קיים סיכוי סביר שהתביעה תתקבל. על כן, נדחתה בקשת המערערים לאישור התביעה כתובענה ייצוגית.

טענות הצדדים

4.        לטענת המערערים, על בית המשפט להכריע בסוגיה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית: אחריות הרכבת לפיצוי נוסעים בגין איחורים שנגרמו כתוצאה ממעשה מכוון. לעמדת המערערים, בית משפט קמא קבע מפורשות כי אלמלא נוהל הפיצוי, הייתה מתקבלת הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית. נטען כי הקביעה לפיה נוהל הפיצוי מהווה הסדר ממצה הינה מרחיקת לכת, שעה שאף המשיבה הודתה בסיכומיה כי ניתן להגיש נגדה תביעות בגין איחורים בסכום העולה על הקבוע בנוהל הפיצוי. צוין כי בעבר נתקבלו בערכאות נמוכות טענות לפיהן הנוהל אינו מונע הגשת תביעות בסכומים העולים על הקבוע בנוהל הפיצוי. הוסף כי הותרת פסק הדין על כנו תוביל למצב בו לא ניתן יהיה לתבוע את המשיבה בגין איחורים, למעט איחורים שנגרמו בזדון או ברשלנות רבתי. לגישת המערערים העובדות שתוארו מצמיחות עילת תביעה חוזית בשל הפרת ההסכם, וכן פיצוי בגין הנזקים הממונים ושאינם ממוניים לפי החוק. כך במיוחד, לנוכח פרסומי הרכבת המדגישים את יכולתה לעמוד בלוח הזמנים. אף הוסף כי אין מקום לקבל מפי הרכבת טענת סיכול, זאת נוכח הפרשנות המצומצמת שניתנה לטענה זו בפסיקה. המערערים הוסיפו לטעון כי ממילא, נוהל הפיצוי הותקן בחוסר סמכות, וטענה זו לא נזנחה על ידם בערכאה קמא. כן נטען כי נוהל הפיצוי אינו חל על מעשים מכוונים, מעשי זדון או רשלנות רבתי, ושאף טענה זו מצאה מקומה בבקשת אישור התביעה, מבלי שבית המשפט המחוזי דן בה כצורך.

           המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט המחוזי. נטען כי הנוהל הותקן בסמכות, והינו סביר וראוי. הודגש כי אין בנוהל כל חריגה מהסדרים אחרים שנקבעו בדין בנושאים דומים. כך, למשל, קיים הסדר פיצוי ביחס להובלת מטענים ברכבת, אשר קובע שיעור פיצוי ביחס לאובדן מטען, עד שווי מסוים שנקבע בתקנות. בית המשפט העליון דן בסוגיית פיצוי בגין אובדן מטען, וקבע כי זכותו של מוביל ציבורי להגביל את שיעור הפיצויים (ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום - חברה לביטוח בע"מ ואחרים, פ"ד מז(2) 346). לטענת המשיבה, אין למערערים עילת תביעה כלפי הרכבת. היא עצמה ניזוקה מהשביתה של העובדים, ובהיותה מעבידה, הדין מגביל את יכולתה להתערב בחירות השביתה של עובדיה. באשר לטענה שהרכבת התנהגה ברשלנות רבתי או בזדון נטען כי לא הונחה תשתית עובדתית לביסוס הטענה. עוד מדגישה המשיבה את ההבדלים המשמעותיים הקיימים בין חברי הקבוצה השונים. לשיטתה, אין התביעה שבפנינו מעלה שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה, ולפיכך אינה ראויה להתברר כתובענה ייצוגית.

דיון והכרעה

5.        לפני כשבע שנים חוקק עלי ספר חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק). בסעיף 1 לחוק, ניתנת הצהרת המחוקק בדבר חשיבותן היתרה של כל אחת ממטרותיו:

"(1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים;

(2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו;

(3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין;

(4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות".

עיון בחוק ובפסיקת בית משפט זה, מגלה כי ששה הם התנאים בהם על מבקש האישור לעמוד טרם תאושר בקשתו לתבוע במסגרת הייצוגית (וראו ע"א 2718/09 גדיש קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ, 28.5.2012 (להלן: עניין גדיש); רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי, 5.7.2012 (להלן: עניין הפניקס)):

1.    עניין התובענה - "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית" (סעיף 3(א) לחוק).

2.    זהות התובע - ככל הנוגע להגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית בידי יחיד, ישנה דרישה ל"אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א)" (סעיף 4(א)(1) לחוק). אולם, אם תנאי זה בלבד אינו מתקיים, יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית אך יורה בהחלטתו על החלפת התובע המייצג (סעיף 8(ג)(2)).