1. מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במ"ת 53010-11-10 (כבוד השופט צ' קפאח), שהורה על שחרור המשיבים למעצר בית בביתו ובפיקוחו של הרב אליהו פריד בירושלים, בתנאי איזוק אלקטרוני ובכפוף להפקדת 200,000 ש"ח במזומן, להתחייבות עצמית ולערבות צד ג' בסך 200,000 ש"ח לכל אחד וכן להתחייבות ערב בסך 300,000 ש"ח. בנוסף, ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ וצו האוסר על המשיבים ליצור קשר ישיר עם המתלוננת ועם משפחה נוספת, כפי שיבואר להלן.
2. נגד המשיבים - בעל ואישה - ונאשמת נוספת הוגש כתב אישום. על פי הנטען, התרחשו שני אירועים נגד בתם של המשיבים, בת ה-20 (להלן 'המתלוננת'). בגין שני האירועים יוחס למשיבים ביצוע העבירות כדלקמן: ניסיון חטיפה לפי סעיף 369 יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן 'חוק העונשין'), שתי עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין, חטיפה לפי סעיף 369 לחוק העונשין, שלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירה על פי סעיף 327 לחוק העונשין וניסיון הוצאה אל מעבר לגבולות המדינה לפי סעיף 370 יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. בנוסף, מואשמת המשיבה גם בביצוע תקיפה (מספר עבירות) לפי סעיף 379 לחוק העונשין.
ברקע לכתב האישום מצוין כי המשיבים מתגוררים דרך קבע בבריטניה ולהם שני ילדים משותפים: המתלוננת, ילידת 1990, ובן נוסף יליד 1988. המשיבים, לפי הנטען, לא אפשרו למתלוננת "לבצע בחירות אישיות בסיסיות בחייה, באופן שלא הלם את גילה או את מצבה". בני המשפחה הנוספת הינם חברים ותיקים של המשיבה, אשר נהגו להיפגש עם המשיבים ובני משפחתם בהגיע האחרונים לביקור בארץ. כפי שצוין בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, "כל הדמויות הצריכות לעניין משתייכות לקהילה חרדית מוגדרת". על רקע האמור, בחרה המתלוננת לשהות בבית המשפחה הנוספת ובשלב מסוים הודיעה כי אין בכוונתה לשוב לחיק משפחתה. מכאן ואילך החלה השתלשלות אירועים שכללה שני אירועי חטיפה.
במסגרת אירוע החטיפה הראשון - או ליתר דיוק ניסיון החטיפה, ביום 17.10.2010 או בסמוך לכך, הגיעו המשיבים ובנם לבית המשפחה הנוספת. המשיב ובנו עלו לדירה ואילו המשיבה נשארה למטה. משהבינה המתלוננת כי בני משפחתה באים לקחתה, פרצה לפי הנטען ב"בכי היסטרי" וביקשה מבני המשפחה הנוספת שלא לזנוח אותה. המשיב דרש מהמתלוננת להתלוות אליו למטה והמתלוננת סירבה באמרה כי אינה מעוניינת לפגוש את המשיבה. המשיב שיקר למתלוננת כי המשיבה כלל אינה בירושלים, סירב להצעתה שישוחחו ביחידות באחד מחדרי הדירה ושב ודרש שתתלווה אליו למטה. המתלוננת סירבה, אך לבסוף ירדה עם בני המשפחה הנוספת למטה, לצורך נסיעה שתוכננה מראש לירושלים, ונסעה עמם. ברחוב באזור מגוריהם, חסם אותם המשיב באמצעות רכבו. המשיבה ובנה נהגו באלימות כלפי בת למשפחה הנוספת, בעוד המשיב תפס את המתלוננת בראשה, גררה לעבר רכבו - שעה שבנו תופס ברגליה והיא זועקת לעזרה. רק בהתערבותם של אנשים נוספים, הצליחה המתלוננת לברוח מהמקום. בעטיים של אירועים אלה, הוזהרו המשיבים על ידי המשטרה. בכתב האישום מצוין כי בשלב מאוחר יותר, שוחחה המתלוננת עם הוריה בטלפון ואף נפגשה עמם.
במהלך אירוע החטיפה השני, קשרו המשיבים עם הנאשמת הנוספת קשר לחטוף את המתלוננת אל מחוץ לגבולות הארץ, לאחר שישללו ממנה את כושר התנגדותה. זאת, באמצעות הבאתה לבית חולים פסיכיאטרי וסימומה שם. במסגרת זו, פגשו המשיבים את המתלוננת במסעדה וביקשו ממנה לשתות כדור כלשהו, אך היא סירבה. לאחר שיצאה המתלוננת מהמסעדה, השיבו אותה המשיבים לבית המשפחה הנוספת. בהמשך ולצורך קידום תוכנית החטיפה, ביקש המשיב להיפגש עם המתלוננת והאחרונה הסכימה להיפגש עמו רק אם המשיבה לא תהיה נוכחת. המשיב אסף את המתלוננת, נעל את דלתות וחלונות הרכב והחל לנסוע. כבר בדרך לבית החולים, הורה המשיב למתלוננת לשתות ממשקה בעל טעם מר כשל תרופה. משנשאל המשיב על ידי המתלוננת האם שם לה תרופה במשקה, השיב על כך בשלילה. הגם שהמתלוננת התנגדה להמשך הנסיעה, בכתה, צעקה לעזרה וניסתה אף לשלוח הודעת טקסט במהלכה - הובאה היא לבית החולים הפסיכיאטרי "כפר שאול" בירושלים. כל זאת, על פי הנטען, על דעת המשיבה ובהסכמתה. מחוץ למרפאה המתינו למתלוננת הנאשמת הנוספת ורופא. המתלוננת סוממה על ידי הרופא במרפאה בנוכחות אביה. הוחדרו לגופה כדורים וזריקות חומרים מטשטשים, מרגיעים ומרדימים. זאת, בניגוד לרצונה המוחלט שהופגן בהתנהגות אקטיבית. גם פעולות אלה נעשו על דעת המשיבה ובהסכמתה, על מנת לקדם את תוכנית החטיפה. יצוין כי המשיבה שהתה כל העת בשטח המרפאה. באותו ערב, רכשו המשיבים כרטיסי טיסה והגיעו לשדה התעופה עם המתלוננת, המצויה במצב מעורפל. כדי להסביר את מצבה של המתלוננת לאנשים במקום, לרבות הדיילים, השיבו אותה המשיבים בכיסא גלגלים וחבשו את רגלה. הם הסבירו כי היא שברה את רגלה ולכן ניתנו לה משככי כאבים. לאחר שעלו על המטוס עם המתלוננת ועם בנם, נעצרו המשיבים על ידי המשטרה, בעקבות תלונת המשפחה הנוספת. יצוין כי הסנגוריה לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה.
3. בהחלטתו מתאריך 22.12.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת עילת מעצר ושמסוכנות המשיבים, אשר התנהלו לדבריו "כארגון ביון לכל דבר ועניין", ברורה. לאחר הגשת תסקירי המעצר, ולמרות שהובהר בהחלטה כי "לכאורה, באותו שלב, מתחייבת החלטה בדבר מעצר המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים הן משום התחכום שהפגינו, הן משום שהרחיקו לכת בצעדים אותם נקטו והן לאור חששה של המתלוננת מהם" - סבר בית המשפט המחוזי כי עירובם של ראשי הקהילה נחוץ "הן על מנת להפיג את חששותיה של המתלוננת והן על מנת לקבל את חוות דעתם באשר לתוואי בו צריך ללכת במקרה מורכב, מסובך ועדין זה". עוד הודגש כי קיים קושי מובנה מצד שירות המבחן לנהל דיאלוג עם המשיבים, המשתייכים לקהילת סאטמר. בהסכמת הפרקליטות, הותר לרבנים להיכנס לתאי המעצר של המשיבים ולשוחח עמם. הרב שפרן מסר כי נתן פסק הלכה, שהתקבל על ידי המשיבים ולפיו אל להם לפגוע במתלוננת ושיש לכבד את בחירתה. עוד צוין כי הרב שפרן נרתם למהלך שיקומי "כדי להפיג את חששותיה של המתלוננת". בית המשפט המחוזי הדגיש כי כפועל יוצא מהדאגה לשלומה של המתלוננת והצורך לבחור "ברע במיעוטו" - יש לאפשר לרב אליהו פריד לשמש כמפקח ושביתו יהווה חלופת מעצר. לפיכך, הורה כאמור בית המשפט המחוזי על שחרורם בתנאים של המשיבים ויציאתם מהארץ עוכבה.
ביצוע השחרור עוכב על ידי בית המשפט המחוזי עד לתאריך 24.12.2010. באותו יום הופיעו הצדדים בפניי ומעצרם הוארך עד למתן החלטה זו. באת כוח המדינה טענה בפניי כי מעשיהם של המשיבים מלמדים על "מסוכנות מאוד מאוד גבוהה", תחכום רב ובחירה בשיטות ובדרכי פעולה המצריכות "דמיון רב מאוד" - שלא ניתן לאיינם במסגרת חלופת מעצר. חלה "הסלמה קיצונית" בין שני האירועים. לכן, סבורה התובעת, כי שחרור המשיבים - דווקא בתקופה זו - עלול לסכן את המתלוננת. הודגש כי קיימת סכנה לשיבוש הליכי משפט ולהימלטות מהדין. מנגד, טענו הסנגורים כי אין כל הצדקה לקבל את הערר ושאף לא היה מקום להגישו. הם תומכים בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ובצעדים בהם נקט, לרבות הפגשת הרבנים עם המשיבים והנאשמת הנוספת. צוין כי האחרונה שוחררה בתנאים מגבילים ושהיא הייתה הגורם הדומיננטי באירוע החטיפה השני. עוד הוטעם כי המתלוננת מוגבלת מבחינת התפתחותה, כפי שעולה לדעתם מהמסמכים שהוגשו ושטובתה מצדיקה שחרור הוריה. הללו בני למעלה מ-60 ונעדרים עבר פלילי. כן, התייחסה הסנגוריה לפסק ההלכה מאת הרב שפרן ונטען שמעורבות הציבור החרדי בפרשה מאיינת הסיכון שהשחרור לא יצלח.
4. מטענות הצדדים, השתלשלות ההליכים, החלטת בית המשפט המחוזי והחומר שהוגש על ידי גורמים שונים - עולה שלשם ההכרעה בערר יש להתמודד עם ארבעה נושאים: האחד, עילת המעצר ועוצמתה. השני, השוואה בין הנאשמת הנוספת לבין המשיבים - על רקע שחרורה בהסכמת המדינה. השלישי, טובת המתלוננת ובאיזו מידה היא משתלבת עם המשך מעצרם של הוריה. הרביעי, כוחה של חלופת המעצר לאור פסק ההלכה שניתן וכתוצאה מכך המשקל שיש להעניק לחרם שיוטל על המשיבים, היה אם יפרו את הפסיקה ההלכתית.
המקרה, לכאורה, מלמד על מסוכנות גבוהה מאוד. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המשיבים פעלו "כארגון ביון לכל דבר ועניין". במסגרת האירוע הראשון, כאמור, הם גררו בכוח את המתלוננת לאור יום וגילו אלימות אף כלפי אנשים נוספים שעמדו בדרכם. במקרה השני, הם הגדילו לעשות ובאמצעות רופא - שברח מהארץ לדברי המדינה - סיממו אותה בתרופות כדי לשלול ממנה את יכולת ההתנגדות. תוך שימוש בכיסא גלגלים, תחבושת פיקטיבית לרגל וסיפור כיסוי - הם העלו את המתלוננת לגוף המטוס וכמעט הצליחו במזימתם. כך, לכאורה, נהגו הורים כלפי בתם בת ה-20. נדמה שהמשיבים העניקו לכאורה תוכן חדש למונח "ללא מעצורים". לכך, יש קשר ישיר בבוא בית המשפט להעריך את מסוכנותם ובאיזו מידה ניתן למצוא חלופה ראויה. עוד יוסף כי המשיבים הינם תושבי אנגליה החפצים להרחיק את בתם ממשפחה המתגוררת בארץ. עינינו הרואות, עילת המעצר בעלת עוצמה בדרגה גבוהה ביותר.
האמור מהווה תשובה להשוואה בין המשיבים לבין הנאשמת הנוספת. אין לדעת מי הגה את הרעיון לחטוף את המתלוננת באמצעות סימומה בבית חולים פסיכיאטרי ולהעלותה כשהכרתה מעורפלת למטוס. ברם, לכאורה, המשיבים הם המעוניינים בכך. המאבק הינו מאבקם שלהם להשתלט על בתם. גורלה, כך קבעו לכאורה, מצוי בלעדית בידיהם. הם, בניגוד לנאשמת הנוספת, הבורחים והמבריחים בפועל את המתלוננת מהארץ. המשיבים עלו על המטוס כמשפחה - אב, אם ושני ילדים. צודקת התובעת בטענתה כי יש לבדוק לאן פניהם של המשיבים מועדות בעת הזאת. מהראיות לכאורה עולה שלאחר שניסיון החטיפה הראשון לא צלח, המשיבים קפצו קפיצה נחשונית בנחישותם. כל האמצעים היו כשרים לכך. גם אם נניח שהנאשמת הנוספת מילאה את תפקיד "היועצת", הרי שהמעורבים הישירים שבכוחם לאשר את הפעולה ולבצעה הינם אך ורק המשיבים.
בית המשפט המחוזי הקנה משקל רב לטובת המתלוננת. הודגש הקושי הרגשי של המתלוננת להתמודד עם היותה האחראית למעצר הוריה. גם אם מבחינתה הסובייקטיבית עולמה אכן התערער והפך בלתי יציב. לכאורה, הגורם לכך אינו אלא המשיבים - בין אם הללו ישהו במעצר ובין אם לאו. יתרה מכך, עובדות המקרה כשלעצמן מורות אותנו עד כמה מקרה זה הינו יוצא דופן. המתלוננת לא הגישה את התלונה, אלא הוריה נעצרו על המטוס כאשר הכרתה מעורפלת. יצוין כי על פי כתב האישום בעת שפעלה המשטרה להורדת המשיבים מהטיסה, החלה המתלוננת לצעוק "הצילו". משהורדה מהטיסה, היא נעדרה יכולת לתקשר עם הסביבה, אישוניה היו צרים ועיניה עצומות. היא הובהלה לבית חולים, שם אושפזה. ככלל, יש להיזהר מהטענה שטובת הנפגע דורשת הקלה כלפי המבצע עבירה נגדו או המואשם בכך, בשל קיומו של קשר משפחתי. התמונה אינה כה חד ממדית. לעיתים ההפך הוא הנכון. טול לדוגמא המקרה דנא. בהנחה כי קיים חשש למעשים נוספים מצד המשיבים או הפרות למיניהן - טובתה של המתלוננת דורשת הגנה עליה. למעשה, רק אם ההנחה היא שהחלופה תשיג את מטרות המעצר, ניתן יהא לדון בסוגיה האם טובת המתלוננת לא תיפגע משחרור המשיבים. אולם, השאלה העומדת להכרעה היא איזו מבין שתי ההנחות האמורות נכונה יותר ויש להשיב לה על סמך עילת המעצר ואיכות החלופה.
כאמור, שאלת החלופה היא הקושיה שניצבת בלב המחלוקת בין הצדדים. בית המשפט המחוזי הביע דעתו כי יש לבחון את המקרה מבעד לרקע החברתי של המעורבים בו. לכן, העניק בית המשפט המחוזי משקל רב לפסק ההלכה מבית מדרשו של הרב שפרן ולסנקציות החברתיות שתהיינה נחלת המשיבים - דוגמת חרם - אם הללו יפרו את הפסק.
5. הרלוונטיות של שיקולים מעין אלה הינה סוגיה מורכבת. זאת, בשל ייחודה של החלופה בדיני המעצרים. המחוקק הביע את העדפתו בצורה ברורה. יש לתור אחר חלופה ראויה על פני מעצרו של נאשם עד סיום ההליכים. נאשם ייעצר רק אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996; להלן 'חוק המעצרים'). חלופה ראויה לעולם תהא עדיפה על פני מעצר. בית המשפט הוא הקובע את תנאי השחרור, אך הוא אינו יוצר אותם יש מאין. אין ספר הכולל רשימה של חלופות ראויות. פרטי החלופה מוצעים על ידי הנאשם. לפיכך, ישנו מעגל רחב של גורמים שבכוחם לסייע: משפחה, חברים, בעלי עסק ועוד. לעיתים יהא זה ההורה, לעיתים דוד המתגורר בריחוק ממקום האירוע, לעיתים מוסד טיפולי ולעיתים תהא זו ישיבה. מכאן, תהליך של "סולחה", תרומת זקני שבט וגם התערבות רבנים - כל אלה עשויים להוות חלק מהפיתרון במקרה המתאים. החלטות השחרור של בתי המשפט, על הערכאות השונות, משקפות את האמור.
ודוק. חלופה ראויה ולא כל חלופה ראויה היא. המחוקק הבהיר כאמור שהחלופה תתקבל אם ורק אם היא משיגה את מטרת המעצר. המטרה מוגדרת על ידי עילות המעצר. דוגמאות לעילות כאלה, הרלוונטיות אף לענייננו, הינן סיכון ביטחונו של אדם או של הציבור או התחמקות מהליכי שפיטה (סעיף 21(א)(1)(א),(ב) לחוק המעצרים). לא די בציון עילת המעצר, אלא יש גם ליתן הדעת על הדרישה הראייתית להוכחתה. המחוקק נוקט בלשון כדלקמן - "קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא..." לאחת מהעילות המנויות. המבחן הראייתי אינו "מעל לכל ספק סביר" או של "ראיות לכאורה", אלא "קיומו של יסוד סביר" לחשש מסוים. היקף הראיות הנדרש נגזר מאופי ההכרעה. עסקינן בחשש צופה פני עתיד. בית המשפט חייב לשקול, למשל, איך השחרור עלול להשפיע על התנהגות נאשם - תוך שקלול התשתית העובדתית שהוכחה לכאורה.
על רקע נורמטיבי זה, יש להידרש למקרה דנא. כפי שהוסבר, המסוכנות הנשקפת מהמשיבים גבוהה היא עד מאוד. אי הוודאות השזורה בשחרורם בתנאים מזמינה שימוש בכלי תסקיר המעצר. כך נהג בית המשפט המחוזי. הגורם המקצועי בעל מיומנות ומומחיות, פרי ניסיונו. נדמה כי יש להעניק את המשקל הראוי להמלצת שירות המבחן בשל אופייה של החלופה שנקבעה. תסקירי המעצר מלמדים על השקעה, עומק ואיזון. צוין בהם כי "התמונה שעולה מצביעה על מצב מורכב ודינאמי, שחושף התנהלות בעייתית מתמשכת מצד ... [המשיבים] כלפי המתלוננת, שיש בה להצביע על סיכון כלפיה. עוד עולה קושי לצפות התנהלותם, ויכולתם להתמודד לטווח הארוך עם התנאים המגבילים, בפרט בכל הנוגע להתנהלות המתלוננת, ומצבים של ערעור על הורותם, פגיעה בתדמיתם, כמו גם חשש מפני ערעור על שלמות המשפחה והקשר הזוגי. גורמים מצטברים שלהערכתנו מחזקים ומחדדים יותר את רמת הסיכון הקיימת, כמו גם את הקושי להמליץ על שחרורם ממעצר". השירות לא התרשם שחל שינוי בעמדתה של המשיבה כלפי בתה, המתלוננת. הוא אף לא התרשם שהיא מגלה הבנה "כי היא פועלת באופן שיכול להזיק לבתה. גם כיום מתמקדת בניסיון לגונן על הבת, לתפישתה, באופן המצדיק התנהגותה". באשר למשיב, הוא האב, התרשמות שירות המבחן התייחסה לניסיונו "לשמירה על דפוסי המשפחה בפני כל גורם חיצוני". על בסיס האמור, הודגשה רמת הסיכון כלפי המתלוננת.
דומני כי קיים שכנוע רב בדברי שירות המבחן. לכאורה, "המשפחה מצויה בעיצומה של טלטלה". הסיכון הוא ממשי. על פני הדברים, לא ניתן לקבל כי בנקודת זמן זו חלה תפנית שמשמעותה היא שהמשיבים יקבלו את הכללים החדשים.
באשר לפסק ההלכה והחרם החג מעל, ברצוני להעיר מספר הערות. כל מנהיג יודע שפסיקת הדין לצאן מרעיתו אינה ערובה לצייתנות מלאה או אפילו חלקית. כך מלמד הניסיון משחר האנושות ומשחר היותנו עם. די בעיון בספרים בראשית, שמות ובמדבר כדי להיווכח בכך. הבחירה החופשית המסורה בידי כל אדם, הופכת אותו לישות עצמאית ולא לגורם נטול רצון, המקבל בהכרח כל הוראה הנמסרת לו. אין עסקינן בהכללה, אלא בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. מהחומר עולה כי רבנים שוחחו עם המשיבים לאחר אירוע החטיפה הראשון ובכל זאת נולד לכאורה גם האירוע השני. הסנגוריה ביקשה לאבחן בין "המלצת רבנים" לבין "פסק הלכה". אכן, ההבדל קיים. אולם, לא ניתן להמעיט בחשיבותה של "המלצת רבנים" כלפי אדם המשתייך לקהילה חרדית חסידית ומזדהה עמה. מול כוח האכיפה של פסק ההלכה פועלים גם כוחותיהם של פרמטרים נוספים בעלי משקל רב, כגון הגדרת תפקידם של המשיבים כהורים והמשמעות של פתיחה בהליך פלילי נגדם על ידי רשויות התביעה במדינת ישראל, בה הם אינם מתגוררים. באשר לחרם, אכן בימי הביניים - היה מדובר בכלי רב עוצמה. גם כיום, נודעת לנשק החרם השפעה, אולם ברי כי קיים קשר אמיץ בין חרם חברתי לבין חופש התנועה. רוצה לומר, החרם עובד במלוא עוצמתו מקום בו היחיד המנודה חי בחברה ויכולתו להתנייד לחברה אחרת מוגבלת. ברי כי זהו אינו המצב היום. יתרה מכך, מקום מגוריהם של המשיבים הוא אנגליה. גם אם קיים קשר בין קהילות חרדיות כיום, אין צורך לחוות דעת סוציולוגית על מנת להבין שהניידות בעולם הדתי אינה אך עניין גיאוגרפי אלא גם עניין קבוצתי. זאת, עקב ריבוי הקבוצות בחברה הדתית והחרדית.
התוצאה היא כי גם אם יש ליתן משקל לטענות האמורות לעיל, אין בכוחן לגבור על הסכנה המוחשית לביטחונה של המתלוננת. שיקול זה הינו מרכזי בהכרעה שבפניי. מעשיהם לכאורה של המשיבים הינם כה חמורים והמסוכנות הנשקפת מהם זועקת בקול רם כל כך - עד כי אין בחלופה, על יתרונותיה, להשיג את מטרות המעצר.
6. הערר מתקבל. המשיבים ייעצרו עד לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.