א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת כהן) בעפ"א 34442-04-12 מיום 4.6.12, ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת כהן) בעפ"א 57012-11-12 מיום 30.1.13. במוקד הבקשות, שנדונו בחדא מחתא, ניצבת זכאותם של כלי רכב נושאי תג נכה לחנות במקומות שיוחדו (בתמרור) לצורך פריקה וטעינה. ייאמר כבר עתה, כי שתי הבקשות נדונו - בהסכמת המשיבה - כערעור.
רע"פ 5273/12
רקע
ב. למערער ברע"פ 5273/12 (להלן גיא) נרשמו שלוש הודעות קנס לאחר שהחנה את מכוניתו - הנושאת תג נכה - במקומות אשר סומנו בתמרור כמיועדים לפריקה ולטעינה. גיא ביקש להישפט על הודעות הקנס שנרשמו לו, ועניינו נדון בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (חע"מ 00/02/9291101, חע"מ 00/09/7141915 וחע"מ 00/05/6119217).
ג. הכרעת הדין בעניינו של גיא ניתנה ביום 9.2.12 (השופט הימן). בית המשפט נדרש להשגותיו הפרטניות של גיא על כל אחת מהודעות הקנס, וכן להשגותיו בדבר מדיניותה של עירית תל אביב בהקצאת מקומות חניה לנכים. בהקשר האחרון נאמר, כי "השאלות שעורר הנאשם באשר למדיניות, שנוקטת עירית תל אביב-יפו בסוגיה של חניית נכים, הן נכבדות ובעלות משקל", אך מדובר בשאלות "שיש להביא בפניה של הערכאה אשר אמונה על בחינת פעילותה של הרשות השלטונית במשקפיו של המשפט המנהלי. קושי ממשי מצוי בבירורן בגדרו של ההליך הפלילי, אף כשהן מועלות כטענות הגנה". בשלב זה פנה בית המשפט לדון בטענתו של גיא, כי חוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993 (להלן חוק חניה לנכים או החוק) - אשר כנטען אינו מגביל את חניתם של נכים במקומות המסומנים לפריקה ולטעינה - גובר על האיסור שבחוק העזר העירוני על חניה, שאינה לצורך זה, באותם מקומות.
ד. בית המשפט לעניינים מקומיים עמד על מטרתו של חוק חניה לנכים - הקלות בחניה לכלי רכב נושאי תג נכה, ועל הרציונלים שביסודו - הזכות לנגישות, הגנה על שלומם ורווחתם של הנכים, והזכות לשויון. נאמר, כי אל מול אלה ניצבים ערכים אחרים, שהמרכזיים שבהם הם השמירה על שלומם ובטחונם של מי שאינם נושאים תג נכה ועל יכולתם לעשות שימוש במרחב הציבורי בהפרעה המינימלית ההכרחית, כמו גם השמירה על הסדר הציבורי. בית המשפט ציין, כי ההגבלות שבחוק נחלקות לשניים: הגבלות מנדטוריות, המנויות בסעיף 3 לחוק, האוסרות על חניה במקומות מסוימים באופן גורף, ובכלל זאת על כלי רכב נושאי תג נכה; והגבלות "הכפופות לנסיבות המקום והשעה", המנויות בסעיף 2 לחוק, המחייבות נושא תג נכה לתור אחר מקום חניה מותר בטרם יחנה במקום האסור ברגיל לחניה, לוודא כי חנייתו אינה מסכנת את המשתמשים בדרך ואינה חוסמת את דרכם של הולכי רגל, וכי אין היא גורמת "הפרעה ממשית לתנועה". צוין, כי "המושג 'הפרעה ממשית לתנועה' יוצק תוכן ממשי בערך הנגדי לזכויות הנכה", וכי לצורך פירושו יש להידרש לכל אחד מרכיביו.
ה. לעמדתו הפרשנית של בית המשפט לעניינים מקומיים, "הפרעה" פירושה "שיבוש בדרגה כלשהי של היכולת לעשות שימוש רגיל ומקובל במרחב שאליו מתייחסת אותה הגבלה". נאמר, כי מהתיבה "ממשית" עולה שנדרש כי "ההפרעה תהיה בדרגה גבוהה, כזו הגורמת לשיבוש קשה בשימוש הרגיל", וכי מדובר בהכרעה קונקרטית תלוית נסיבות. עוד נאמר, כי קנה המידה לבחינתה של הפרעה ממשית הוא אובייקטיבי, וכי מדובר בהפרעה העלולה לאירע בכל משך הזמן בו נמשכת החניה, קרי, מדובר בהפרעה פוטנציאלית "שגם אם לא התממשה בפועל הרי היא אסורה". באשר לתיבה "תנועה" נאמר, כי זו מתייחסת למכלול השימושים המותרים לכלי רכב במרחב הציבורי. נקבע איפוא, כי "'הפרעה ממשית לתנועה' היא כל הפרעה ממשית לשימוש המותר לכלי רכב במרחב הציבורי". עוד נקבע בהכרעת הדין, כי הוראת סעיף 2 לחוק מתייחסת הן למקום האסור בחניה על כל אדם, והן על מקום המותר בחניה בתנאים "בכל הנוגע על מי שאינו עונה על תנאים אלה". נקבע, כי בחינת היחס בין סעיפים 2 ו-3 לחוק אינה מאפשרת כשלעצמה לקבוע מהי הפרעה ממשית לתנועה, וכי רשימת המצבים שבסעיף 3 מקימה חזקה חלוטה לקיומה של הפרעה ממשית לתנועה.
ו. לאחר הסקירה העקרונית-כללית בא בית המשפט לעניינים מקומיים לדון בשאלה הקונקרטית - חנית רכב במקום המיועד לפריקה ולטעינה. נאמר, כי הקצאתם של מקומות חניה לפריקה וטעינה נעשית מכוחה של ההסמכה הכללית בדבר הסדרת העמדתם של כלי רכב בתחומי העיר, וכי היא נועדה "לסייע בניהולם של חיי המסחר, באופן שיאפשר לגורמים שונים - ספקים, מובילים, לקוחות וכיוצא באלה - לעמוד בקשר עם בית העסק גם כשהדבר מחייב את העמדתו של כלי רכבם בקרבתו". עוד נאמר, כי העמדת רכב המורשה לכך במקום המוקצה לפריקה ולטעינה אינה נוגעת, למצער לא במישרין, לתנועה בכביש, ואף לא למעברם של הולכי רגל במדרכה. עם זאת נאמר, כי חניה במקומות המיועדים לפריקה ולטעינה בידי מי שאינו פורק או טוען על כרחה גורמת לשיבוש של השימוש המותר בהם. לגישתו של בית המשפט, הפרעה ממשית לתנועה מתרחשת גם במקום בו בוחר כלי הרכב המורשה לוותר על מלאכת הפריקה והטעינה, ומשכך מתייתרת ההידרשות לטענה כי חסימתם של מקומות חניה לפריקה ולטעינה תוביל להפרעה ממשית לתנועה על ידי כלי הרכב הפורקים או הטוענים. בית המשפט קבע, כי בכל אחד מהמקרים חנה גיא במקומות המיועדים לפריקה וטעינה לפרקי זמן ממושכים, וכי לא הוכיח שחניתו לא גרמה להפרעה ממשית למלאכת הפריקה והטעינה, ועל כן יש להרשיעו. בגזר דין מיום 6.3.12 נאמר, כי נוכח מורכבותה של השאלה שהועלתה והעובדה כי מדובר בסוגיה עקרונית בה ניתנו הכרעות שונות, אין להחמיר עם גיא, ועל כן הוטלו עליו הקנסות המקוריים שבהודעות הקנס, ובסך הכל 750 ש"ח.
ז. גיא הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"א 34442-04-12). בפסק דין מיום 4.6.12 (מפי השופטת כהן) נדחה הערעור. נאמר, כי אין לקבל את הקביעה כי "עצם העובדה שנכה חונה מספר דקות במקום המיועד לפריקה וטעינה, יש בה משום 'הפרעה ממשית' לתנועה רק מעצם הפוטנציאל, וזאת כאשר מתקיימים התנאים הנוספים הנדרשים בסעיף 2 לחוק. כאשר החוק דורש 'הפרעה ממשית' ולא רק 'הפרעה', אין להסתפק בפוטנציאל ההפרעה בלבד". כן נאמר, כי נוכח העובדה שהפקחים בעירית תל אביב רושמים הודעות קנס לרכב החונה במקומות המיועד לפריקה ולטעינה רק בחלוף 10 דקות, אזי בפרק זמן זה "ניתן בהחלט לדעת, אם היתה הפרעה ממשית מצד רכבו של החונה ולא רק פוטנציאל להפרעה". לעמדתו של בית המשפט המחוזי, לא היה מקום "להפוך את הנטל ולהטיל על הנאשם את החובה להוכיח, כי החנייה במקום שבו חנה לא היוותה הפרעה ממשית לתנועה וזאת על בסיס פוטנציאל ההפרעה". בהקשר זה נאמר, כי פקחי העיריה יכולים לציין בדו"ח הערות, המלמדות על קיומה של הפרעה ממשית. בית המשפט המחוזי קבע, כי "משאין חולק על כך, שהחניה לא הייתה למשך מספר דקות אלא לפרקי זמן ממושכים, ומשלא הוכח, כי היו בקרבת מקום מקומות חניה פנויים ... ולאור העדויות שנשמעו בבית המשפט קמא, ניתן היה בהחלט להגיע למסקנה העובדתית ולפיה מדובר ב'הפרעה ממשית לתנועה', מסקנה המחייבת הרשעתו של המערער". בפסק הדין צוין, ש"אינני סבורה, כי מדובר בהוראת חוק לא ברורה. הוראת החוק ברורה לטעמי. עצם העובדה שתמרור האוסר פריקה וטעינה לא נכלל בסעיף 3 לחוק מובילה אותנו לבחון את נסיבות המקרה על פי הקריטריונים שנקבעו בסעיף 2 לחוק. כך נעשה בפועל ואין כאן ספק אשר צריך להוביל לזיכוי מחמת הספק". נוכח קביעות אלו נדחה גם הערעור על גזר הדין.
בקשת רשות הערעור
ח. בבקשתו טוען גיא, כי שאלת היחס בין חוק חניה לנכים לבין תמרור פריקה וטעינה היא שאלה משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים, ואשר ניתנו בה הכרעות שונות בבתי משפט שונים. לגוף הדברים נטען, כי "חניה במקום חניה מוסדר לעולם אינו יכול להיות הפרעה 'ממשית'. לכל היותר הוא עלול להפריע לבעל זכות החניה האחר (הפורק והטוען) לחנות. אלא שהפורק והטוען הוא שצריך לעשות את הבחירה האם לחפש מקום חניה אחר או להפריע לתנועה ואין להטיל את האחריות על מעשי הפורק והטוען על הנכה". נטען, כי בשל כך קבע המחוקק - בסעיף 3 לחוק - שעמידה בחניה שיוחדה לאוטובוס או למוניות אסורה גם על נכה. עוד נטען, כי בשקלול האינטרסים יש להביא בחשבון גם את מדיניות הסדרת החניה של עירית תל אביב, אשר - לפי הטענה - מונעת חניה על המדרכה ובכך פוגעת באוכלוסית הנכים ומפלה אותה.
רע"פ 1300/13
רקע
ט. למערער ברע"פ 1300/13 (להלן ורקשטל) נרשמה הודעת קנס לאחר שהחנה את מכוניתו - הנושאת תג נכה - במקום המוקצה לפריקה ולטעינה. ורקשטל ביקש להישפט על הודעת הקנס, ועניינו נדון בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (חע"מ 00/02/4485930).
י. בהכרעת דין מיום 20.11.12 עמד בית המשפט לעניינים מקומיים (השופט הימן) על העובדה, כי הודעת הקנס נרשמה לורקשטל "לאחר שהמפקח עורך ההודעה לא מצא לפי טענתו סימנים לפריקה ולטעינה במשך 10 הדקות שבהן המתין במקום". נאמר, כי גם אם נניח כי ורקשטל חיפש מקור חניה חלופי, היה עליו להראות כי קיים את התנאי הקבוע בסעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים - הפרעה ממשית לתנועה. נאמר, כי "אין מדובר אך בהפרעה לנסיעתם של כלי רכב בכביש הסמוך למקום החניה. אף אין מדובר אך בהפרעה הנגרמת כתוצאה מן הצורך של כלי רכב המבקשים לפרוק ולטעון לעמוד שלא במקום המוקצה למלאכה זו. אלא, להשקפתי, פירושו הנכון של החוק על רקע תכליתו הוא כי לא תיגרם הפרעה במובן זה שרכב המבקש לפרוק או לטעון יאלץ להימנע מפעולה זו, או שהפעולה תשובש בדרך אחרת, ומקום שבו כך אירע הרי שנגרמה הפרעה ממשית לתנועה". בית המשפט דחה את טענתו של ורקשטל, כי חנה במקום שבו אין בתי עסק. נאמר, כי "במקום שבו מספר המקומות המוקצים לפריקה וטעינה הוא כה מועט, ובשעה שבה הפעילות העסקית נמצאת בשיאה, עמידה במקביל למדרכה באיזור המוקצה לפריקה וטעינה על כורחה גורמת הפרעה ממשית לכלי רכב המבקשים לפרוק ולטעון. חשוב להדגיש, כי בה בשעה שאין די בהפרעה ערטילאית או תיאורטית, הרי שאין המפקח נדרש להבחין, מקל וחומר לתעד, כלי רכב שנגרמה לו הפרעה שכזו". על רקע האמור, הורשע ורקשטל, והושת עליו קנס בסך 1,000 ש"ח, בעיקר נוכח הזמן השיפוטי הרב שהוקדש לעניינו.
יא. ורקשטל הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי (עפ"א 57012-11-12). בפסק דין מיום 30.1.13 (השופטת כהן) נדחה הערעור. נקבע, כי "כאשר משקללים את פרק הזמן, אשר חורג בהרבה מהמקובל במקרים של 'פריקה וטעינה' (כ-10 דקות [ורקשטל חנה בין רבע שעה לחצי שעה - א"ר]) בצירוף האופן שבו חנה ובמקום שבו אין מקום נוסף לצרכי 'פריקה וטעינה', במקום שבו נעשית פעילות מסחרית, אני סבורה, כי בענייננו התקיימה 'הפרעה ממשית' והדיון אם די ב'הפרעה פוטנציאלית' אם לאו, הוא בענייננו אקדמי בלבד".
הבקשה
יב. בבקשת רשות הערעור נטען, כי בחוק אין תמרור המתייחס לפריקה וטעינה, וכי מדובר בתמרור אין עצירה כאשר מתחתיו ישנו כיתוב בנוסחים שונים הניתנים לפירושים שונים. נטען, כי לפי חוק חניה לנכים מותרת חניתם של נכים במקום בו מוצב תמרור אין עצירה. ורקשטל טוען, כי בתי המשפט הקודמים התעלמו מההבדלים בנוסחים בין התמרורים וכן מההבדלים בין הנוסח בתמרור לסעיף האישום. באשר לקביעה בדבר הפרעה ממשית לתנועה נטען, כי זו "לא גרמה לזרימת התנועה או לתנועה בכלל אלא הפרעה פוטנציאלית במקרה וירצו מספר מכוניות לפרוק ולטעון באותו זמן". עוד נטען באשר לשיעור הקנס שהושת על ורקשטל.
תגובת המשיבה לבקשות רשות הערעור