העליון דן בשאלת אופן חישוב התגמול שלו זכאי נכה עבור טיפול רפואי - פסקדין

השופט נ' סולברג:

1.        בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 9.8.2011 בגדרו נדחה ערעורו של קצין התגמולים על החלטתה של ועדת הערעורים אשר קיבלה את ערעורה של המשיבה על החלטת קצין התגמולים.

במוקד המחלוקת - אופן חישוב התגמול שלו זכאי נכה עבור טיפול רפואי.

רקע

2.        אלו הם עיקרי העובדות ותמצית ההליכים: המשיבה, א.ג, מוכרת כנכה על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים). בתחילה עמדה דרגת נכותה על 20% וכיום דרגת נכותה היא 50%. המשיבה עבדה והשתכרה למחייתה עד לחודש מרץ 2009, שאז אושפזה בבית חולים בשל החמרה במצבה הרפואי ועבודתה הופסקה. המשיבה זכאית על-פי תקנות הנכים (טיפול רפואי), תשי"ד-1954 לתגמולים עבור טיפול רפואי (להלן: תט"ר), ואלו אכן משולמים לה -  מכוח תקנה 14א(א)(3) - באשר היא "נכה משוקם".

3.        תקנה 14א(א)(3) קובעת כי סכום התגמולים עולה כדי "סכום המצטרף מהכנסתו הרגילה ומתגמולו החודשי" של "נכה משוקם". המשיבה טוענת כי עניינה של תקנה זו אך ורק בקביעת סכום התגמולים המשתלם ל"נכה משוקם" בעד הטיפול הרפואי. בנוסף לסכום זה, טוענת המשיבה, על המדינה לשלם לה את סכום התגמול החודשי המגיע לה מכוח חוק הנכים, כך שלמעשה סך התגמולים למשיבה צריך להיות מורכב מהכנסתה הרגילה ותשלום כפול של התגמול החודשי. המשיבה נסמכת, בעיקר, על השוני בין האמור בתקנות-משנה (1) ו-(2) לבין האמור בתקנת-משנה (3). בעוד שבסיפא לתקנות-משנה (1) ו-(2) מצויין במפורש כי "לנכה הזכאי לתגמול לפי פסקה זו לא ישתלם התגמול החודשי המגיע לו על-פי החוק", הרי שהוראה זו נעדרת מתקנת-משנה (3). לטענת המשיבה, מדובר בהסדר שלילי, והיא מוסיפה ומציינת, כי פרשנותה-שלה עולה בקנה אחד עם הוראות אגף השיקום.

4.        לעומתה טוען קצין התגמולים כי הפרשנות הראויה לתקנה 14א(א)(3) - מבחינת הלשון ומבחינת התכלית - רואה בה הסדר הממצה את סך כל התגמולים שהמשיבה זכאית להם. אלו כוללים את הכנסתה הרגילה של המשיבה ואת התגמול החודשי. לפי טענת קצין התגמולים, מטרת התקנות היא להעמיד את המשיבה במצב בו היתה עומדת לולא הדרדרותה הרפואית, ואילו הפרשנות שאותה מציעה המשיבה, על-פיה על קצין התגמולים לשלם כפל של התגמול החודשי, איננה עולה בקנה אחד עם מטרה זו. קצין התגמולים אף מציין כי במשך השנים נהג תמיד על-פי הפרשנות המצמצמת ולא על-פי זו המרחיבה.

5.        בהחלטת ועדת הערעורים מיום 26.1.2010 ובפסק הדין מיום 9.8.2011 של בית המשפט המחוזי מרכז, בערעורו של קצין התגמולים על החלטת ועדת הערעורים, נתקבלה עמדת המשיבה ונדחתה עמדתו של קצין התגמולים. מכאן בקשתו למתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

6.          לאחר עיון בטענות הצדדים ושקילת טענותיהם, החלטנו לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. כזאת עשינו מחמת חשיבותה של השאלה המשפטית שעל הפרק לצורך הנחיית קצין התגמולים במקרים דומים רבים שבהם הוא נדרש לפעול לפי תקנה 14א(א)(3) לתקנות הנכים (טיפול רפואי), תשי"ד - 1954, שפרשנותה טרם נדונה בבית משפט זה. זו לשון התקנה:

          "14א.   (א)       התגמול החדשי בעד טיפול רפואי של נכה שהוראות תקנה 14 חלות לגביו יהיה שווה -

          (1)        לגבי נכה שבתכוף לפני הזדקקותו לתגמולים לפי תקנה 14 לא עבד עבודה רגילה, ל-118.7% מהדרגה הקובעת ואם הנכה הוא אב לילד - ל-153.8% מהדרגה הקובעת; לנכה הזכאי לתגמול לפי פסקה זו לא ישתלם התגמול החודשי המגיע לו על-פי החוק;

          (2)        לגבי נכה שבתכוף לפני הזדקקותו לתגמולים לפי תקנה 14 עבד עבודה רגילה - לסכום הכנסתו הרגילה, אולם לא יפחת מהסכום שנקבע בפסקה (1), ולא יעלה על סכום השווה למכסימום התגמול הקבוע בפרק ו'4 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968; לנכה הזכאי לתגמול לפי פסקה זו לא ישתלם התגמול החודשי המגיע לו על-פי החוק;

          (3)        לגבי נכה שבתכוף לפני הזדקקותו לתגמולים לפי תקנה 14 היה נכה משוקם - לסכום המצטרף מהכנסתו הרגילה ומתגמולו החודשי המגיע לו לפי החוק; אולם, לא יפחת מהסכום שנקבע בפסקה (1), ולא יעלה על סכום השווה למכסימום התגמול הקבוע בפרק ו'4 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968".

7.        פשוט וברור כי התגמול החודשי לא ישתלם לנכה הנכנס בגדר תקנות-משנה (1) ו-(2). השאלה שבמחלוקת היא לגבי תשלום התגמול החודשי לנכה משוקם בגדר תקנת-משנה (3). המשיבה טוענת כאמור כי על הסכום המצויין בתקנת-משנה (3) יש להוסיף את התגמול החודשי מכוח חוק הנכים (להלן: הפרשנות המרחיבה). לעומתה מחזיק קצין התגמולים בעמדה שעל-פיה התשלום לנכה משוקם משולם על-פי תקנת-משנה (3), ועליו אין להוסיף עוד (להלן: הפרשנות המצמצמת).

פרשנות החקיקה

8.        על שלושה אדנים עומדת פרשנות החקיקה: על הלשון, על התכלית ועל שיקול הדעת השיפוטי. "הכלל הבסיסי הראשון הוא כלל הלשון, על-פיו על הפרשן ליתן ללשון הטקסט... אותה משמעות שהוא יכול לשאת מבחינה לשונית". הכלל השני הוא הכלל התכליתי על-פיו "על הפרשן ליתן לטקסט... אותה משמעות לשונית המגשימה את תכליתה של הנורמה המעוגנת בטקסט". הכלל השלישי הוא כלל שיקול הדעת השיפוטי, על-פיו "מקום שפרשנות לשון הנורמה, על רקע תכליתה, מעלה יותר מתכלית אפשרית אחת, על הפרשן לבחור בין התכליות השונות על-פי שיקול דעתו" (אהרון ברק פרשנות במשפט כרך שני פרשנות החקיקה 81 (1993)).

9.        משקלם של כללי הפרשנות איננו שווה. בעוד ש"שני הכללים הראשונים (לשון ותכלית) קובעים את 'קבילותן' של האופציות הפרשניות... הכלל השלישי קובע את 'המשקל' שיש להעניק להם" (שם). על הפרשן לבחון תחילה את הלשון ואת התכלית, ורק בהעדר הכרעה הוא פונה אל ממלכת שיקול הדעת השיפוטי. 

10.      נפנה תחילה אל הלשון, על מנת לבחון לאורה את שתי הפרשנויות. פרשנות אפשרית אחת, זו של המשיבה - הפרשנות המרחיבה - מדגישה בעיקר את העדרותה של הוראה מפורשת השוללת את קבלת התגמול החודשי, כפי שזו מופיעה בסיפא לתקנות-משנה (1) ו-(2). לשיטה זו, מדובר בהסדר שלילי, וממנו נלמד כי בנוסף לתשלומים הקבועים בתקנת-משנה (3) ישתלם לנכה משוקם התגמול החודשי. פרשנות זו נסמכת על הכלל "מכלל הן אתה שומע לאו" (Expressio unius est exclusio alterius). שימוש בכלל פרשני זה איננו פשוט כלל ועיקר. יפים לעניין זה דבריו של השופט חיים כהן על-פיהם, "חזקת המחוקק שאין הוא מוציא דבריו לריק, מן החזקות היא הניתנות להזמה" (ע"פ 406/69 ברנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד כד (1) 210, 212 (1970)). במקום אחר קובע השופט זוסמן כי "כלל זה [מכלל לאו אתה שומע הן - נ"ס] עשוי לשמש מורה דרך לגילוי כוונת המחוקק, אולם יש גם והמחוקק דן בענין פלוני בלבד ולא התכוון לומר כי דינו של עניין אלמוני יהיה שונה מזה" (אף בקרב חכמי המשפט העברי ניתן למצוא מחלוקת ואי-הסכמה בנוגע לתחולתה של הלכת מכלל לאו אתה שומע הן. ראו למשל, שיטת ר' מאיר בתלמוד הבבלי, קידושין ס"א עמוד א'). על מנת לאמץ פרשנות המניחה מכלל הן אתה שומע לאו על המשיבה להראות שאכן פרשנות זו היא הפרשנות המתבקשת מלשון החוק.