העליון דחה תביעתו של חולה פרקינסון מחמת התיישנות העילה הנזיקית

השופטת א' פרוקצ'יה:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ו' מרוז) מיום 14.11.06 בת"א 7159/03, בו נדחתה על הסף תביעת המערער נגד המשיבה 1, מעסיקתו לשעבר, לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מעבודתו, וזאת מחמת התיישנותה של עילת התביעה.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים המשפטיים

1.        המערער, יליד שנת 1950, הועסק, החל משנת 1972 ועד לשנת 1996, כנהג משאית על-ידי המשיבה 1, חברת "מפעלי תובלה בע"מ", שהינה חברה להובלות (להלן: המשיבה). על-פי הנטען, במסגרת עבודתו, הוביל המערער עבור המשיבה חומרים כימיים שונים, ובהם גופרית, אשלגן, פוספטים, מגנזיום, חומצות נחושת, ברום ואורניום. בשנת 2003 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע תביעה נגד המשיבה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, על-פי הטענה, כתוצאה ממחלת פרקינסון (להלן: המחלה), בה לקה לדבריו עקב חשיפתו לחומרים הכימיים האמורים. 

2.        המשיבה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות עילת התביעה ובשל העדר עילת תביעה.

3.        בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף, על שני ראשיה. אשר לטענת ההתיישנות, קבע בית המשפט כי המערער אמנם הצהיר בכתב התביעה כי חלה במחלה בשנת 1987, אך מעיון במסמכים הרפואיים עולה כי בשלב מוקדם זה עדיין לא היה אבחון ברור של המחלה, אלא רק תיאור של תסמינים, כדוגמת רעד בידיים, מהם סבל המערער. כן ציין בית המשפט, כי אף שקיימת חוות-דעת אשר ממנה עולה, לכאורה, כי מחלת המערער אובחנה בשנת 1991, לא ברור אם התסמינים שאובחנו הולידו את הניצנים לבחינת הקשר הסיבתי בין עבודתו של המערער לבינם, וכי איש מהרופאים שמטעמם הוגשו תעודות רפואיות בעניינו של המערער לא קשר את מקור המחלה לחומרים המסוכנים שהובלו על-ידו. בנסיבות אלו, מצא בית המשפט כי אין במסמכי התביעה די כדי להוביל למסקנה לפיה התביעה התיישנה, וציין כי אף שאין להוציא אפשרות זו מכלל חשבון, ראוי כי השאלה תיבחן ותוכרע בדרך של הבאת ראיות.

           אשר לטענת המשיבה כי כתב התביעה אינו מגלה עילה, קבע בית המשפט כי הגם שטענה זו, על פניה, אינה משוללת יסוד, בחוות-הדעת הרפואיות שהוגשו על-ידי המערער הונחו היסודות להוכחת הנטען בכתב התביעה, ובנסיבות אלה, אין בליקויים לכאורה העולים מתוכה כדי להקים עילה למחיקת התובענה על הסף.

4.        נוכח החלטה זו, נמשך ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי. לבקשת המערער,  ולאור התדרדרות שחלה לטענתו במצבו הרפואי, נגבתה עדותו בהליך של עדות מוקדמת, לפי סעיף 171 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בתום מסירת העדות, הגישה המשיבה בקשה נוספת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה. בבקשה זו, טענה המשיבה כי ממכלול טענות המערער בכתב התביעה, בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, כמו גם מהמסמכים הרפואיים וחוות-הדעת שהגיש, עולה כי תביעתו התיישנה זה מכבר, ועל כן, דינה להידחות על הסף.

           בית המשפט המחוזי נעתר הפעם לבקשה, והורה על דחיית התובענה על הסף מפאת התיישנותה. על כך הערעור שלפנינו. 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.          בית המשפט המחוזי החיל על הענין את הוראת ההתיישנות החלה על עוולות בנזיקין על-פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה). על-פי הוראה זו, לצורך חישוב ההתיישנות בעוולות נזיקין, וכאשר עילת התובענה היא נזק, רואים את יום אירוע הנזק כיום היוולד העילה, ואם הנזק לא נתגלה ביום שאירע - יהיה זה ביום גילוי הנזק. הוא קבע, לצד זאת, כי חלות על הענין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), הדוחה את מרוץ ההתיישנות מקום שעובדות שונות המהוות את עילת התובענה - למעט רכיב הנזק הכפוף להוראת סעיף 89 לפקודה - נתגלו בשלב מאוחר.

6.        בענייננו, קבע בית המשפט כי בהתאם לעדותו של המערער, נודע לו לכל המאוחר על מחלתו בשנת 1991, ולפיכך, ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, במועד זה החל מניינה של תקופת ההתיישנות, אשר חלפה בטרם הוגשה התביעה בשנת 2003. נקבע, כי עדותו של המערער נסמכה על אבחון רפואי ודאי של מחלתו שנעשה בשנת 1991 על-ידי פרופ' ברהם, אשר קבע, בעקבות בדיקתו את המערער, כי קיימים "סימנים ברורים ובטוחים" של המחלה, וציין כי הוסברו למערער משמעויות המחלה, לרבות הצורך בנטילת תרופות, ובהן תרופות אנטי-פרקינסיוניות. נקבע, אפוא, כי נזקו של המערער התגלה כבר בשנת 1991, ונדחתה טענתו לפיה עד לשנת 1996 טרם התגבש נזקו לכדי נזק משמעותי, ולפיה רק במועד זה, נוכח ההחמרה שחלה במצבו, אובחנה מחלתו באופן ודאי. בית המשפט הוסיף כי אמנם, על-פי ההלכה הפסוקה, במקרים מסוימים יחל מניין תקופת ההתיישנות במועד מאוחר יותר ממועד הגילוי הראשוני של הנזק, וזאת מקום בו הנזק טרם גובש לכדי נזק משמעותי המצדיק מבחינתו של אדם סביר הגשת תביעה. ואולם, זה אינו הדין במקרה שבפנינו, בו סימני המחלה הראשונים התגלו כבר בשנת 1981, סימנים נוספים התגלו בשנת 1987, והנזק המשיך והחמיר, עד שבשנת 1991 אובחנה לבסוף המחלה, כאשר בשלב זה המערער כבר סבל מנזק מוחשי, להבדיל מנזק ראשוני גרידא. כן דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה מרוץ ההתיישנות טרם הסתיים כל עוד המעשה או המחדל הולך ונמשך, תוך שהוא קובע בענין זה כי אף אם אכן לא מדובר באירוע חד-פעמי של גרימת נזק, הרי שממועד גילוי המחלה, קרי- לכל המאוחר בשנת 1992, החל מרוץ תקופת ההתיישנות בכל הנוגע ליסוד הנזק, ועל כן, תקופה זו חלפה בטרם הוגשה התביעה.

7.        אשר לרכיב הקשר הסיבתי, ציין בית המשפט כי יש לאתר את המועד שהחל ממנו יכול היה המערער לעמוד לראשונה על קיומה של זיקה בין מעשה העוולה המיוחס למשיבה, לבין מחלתו. בהקשר זה נקבע, כי משנודע למערער דבר מחלתו, הוא יכול היה לברר את הנסיבות אשר הביאו לגרימתה, ולא הובא כל טעם להשתהות המערער בבירור זה. המערער עבד אצל המשיבה שנים רבות בטרם התגלתה מחלתו, וחזקה עליו כי יכול היה לבצע את הבירור הנדרש לבחינת השפעת עיסוקו על גורמי מחלתו.

           בית המשפט הוסיף, כי טענת המערער לפיה למד על קיומו של קשר סיבתי בין עבודתו למחלתו רק לאחר שנים, כאשר מצבו הרפואי החמיר, מלמדת על אדישות מצידו, וקבע כי לא יעלה על הדעת שאדם הסובל מסימפטומים דומים לאלו שמהם סבל המערער, לא יערוך חקירה ובדיקה לבחינת מקור המחלה, גורמיה והשפעתה על חייו. האפשרות לקיום זיקה בין קרינת חומרים מסוכנים לבין מחלות שונות הינה ידועה ומוכרת, וחזקה על כל אדם סביר במצבו של המערער כי היה בוחן את אפשרות קיומה של זיקה בין עיסוקו כנהג להובלת חומרים שונים, ובהם - לפי טענתו - חומרים מסוכנים, לבין מחלתו, מיד עם היוודע לו דבר המחלה. לבסוף, נקבע, כי אפילו לא היה המערער מודע בפועל לאפשרות קיומו של הקשר הסיבתי הנדרש, הרי שחזקה עליו כי היה צריך לדעת על כך. לפיכך, ציין בית המשפט כי החל משנת 1992 - מועד גילוי מחלת המערער - היה עליו, כאדם סביר, לפעול לבחינת הסוגיה לעומקה, הן מבחינה רפואית-מדעית והן מבחינה משפטית, ומשלא עשה כן- אין לו להלין אלא על עצמו.

8.        לאור כל האמור, קבע בית המשפט כי מכוח העובדות שהוכחו, ועל-פי מכלול הוראות החוק הרלוונטיות, מרוץ ההתיישנות הסתיים בטרם הוגשה תביעת המערער. לפיכך, נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה ודחה את התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

           מכאן הערעור שלפנינו.

טענות המערער

9.        אלה עיקרי טענות המערער:

           ראשית, במישור הדיוני טוען המערער כי מאחר וביסוד שתי ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו עמדה מסכת עובדתית וראייתית זהה - למעט עדותו שלו - לא יתכן כי בכל אחת מהן הגיע בית המשפט למסקנה הפוכה. לדבריו, לאחר שבהחלטתו הראשונה מצא בית המשפט כי אין מקום להיעתר לטענת המשיבה בדבר התיישנות עילת התביעה, שגה הוא בכך שבהחלטתו השנייה, היא פסק הדין נשוא ערעור זה, מצא כי יש לקבל את הטענה.