העליון דחה תביעה של אדם שסייע לפעילות השב"כ לקבל פיצוי מהמדינה.

השופט ס' ג'ובראן:

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.3.2011 (ת"א 6165/04, כבוד השופט ר' כרמל) בו נדחתה תביעת המערער לקבלת פיצויים מן המשיבה, עבור נזקים שנגרמו לו בשל פעילותו כסייען.

רקע והליכים קודמים

2.        המערער, יליד שנת 1969, הגיש ביום 29.1.2002, תביעה לבית המשפט המחוזי בגין נזקים נפשיים אשר יצרו לו לטענתו נכות נפשית צמיתה בשיעור של 75%, וכן בשל הפרת התחייבות המשיבה להעניק לו דירת מגורים בשווי 120,000 דולר.

3.        בין השנים 1985-1994 פעל המערער כסייען. תחילת עבודתו כמודיע וסייען הייתה בתחנת המשטרה בטול כרם אך הוא עבד במרוצה השנים גם עבור שירות הבטחון הכללי. בעקבות כך, המערער הומלץ על ידי משטרת ישראל לשיקום, באמצעות המנהלה לשיקום סייענים (להלן: מנהלת השיקום). בשנת 1995 הוענק למערער מעמד בישראל ובשנת 2000 הוענקה לו אזרחות.

פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי

4.        בפסק דינו מיום 10.12.2008, קבע בית המשפט, בעיקר בהסתמך על עדות קצין משטרה אשר ריכז את נושא הבילוש במשטרת טול כרם, ופעל לאחר מכן כרכז מודיעין, כי המערער נטל חלק בפעולות רבות של כוחות הביטחון, פעילותו הייתה אינטנסיבית ופעמים רבות צמחה ממנה תועלת ביטחונית. בהקשר זה ציין בית המשפט כי המערער לא מסר ידיעות בלבד אלא נלווה פעמים רבות לכוחות הביטחון למבצעים שונים, בעיקר עבור הובלה והצבעה.

5.        עבור שירותים אלו לא שולם למערער שכר קבוע, אך שולמו לו סכומים שונים מעת לעת והוא זכה להטבות משמעותיות כגון אפשרות כניסה לישראל וסיוע בהוצאת רישיון נהיגה. עוד נקבע כי המערער הוכר בסביבתו כסייען, החל משלב מוקדם של פעילותו, ועל כך הוא שילם מחיר אישי כבד. כך למשל הוצת ביתו, לאחר שיודו לעברו אבנים ובקבוקי תבערה. כמו כן הוא נחשף לאיומים נוספים וצעדים ממשיים שנועדו לפגוע בחייו ובחיי משפחתו במהלך השנים.

6.        לעניין הוכחת מצבו הנפשי נסמך המערער על חוות דעת של מומחה מטעמו, פרופ' עמיחי לוי, מומחה בפסיכיאטריה. פרופ' לוי קבע כי הלחץ החיצוני שהופעל עליו גרם להתפתחות תסמונת נפשית קשה ("הפרעת הסתגלות ממושכת, עם רכיב פוסט טראומטי מובהק, ועם מאפיינים חרדתיים, דכאוניים, המנעותיים, אובססיביים ודיסוציאטיביים"). על כן, העריך את שיעור נכותו הנפשית בשיעור של 50% לצמיתות. בחקירתו בבית המשפט, שנערכה כחמש שנים לאחר מועד עריכת חוות הדעת לעיל, ציין פרופ' לוי כי נכותו הנפשית של המערער העמיקה והיא עומדת על שיעור של 70% לצמיתות.

7.        מנגד, המשיבה המציאה חוות דעת של פרופ' משה קוטלר, מומחה בפסיכיאטריה, אשר הסכים לקביעה לפיה המערער חווה אירועים טראומטיים בהיותו משת"פ אך קבע כי נכותו הנפשית עומדת על 20% נכות צמיתה מתוכה יש לייחס 10% לדפוס האישיות הבסיסי שלו משחר נעוריו. בית המשפט ביכר את חוות דעתו של פרופ' לוי מטעם המערער וקבע כי היא משקפת נכונה יותר את מצבו הנפשי באותה העת. זאת, נוכח עדותו של פרופ' לוי שנמצאה מהימנה וכן נוכח קביעותיו של פרופ' קוטלר בהן ניכרו התפרצויותיו התכופות של המערער, פחדיו, חרדותיו ברמה גבוהה ועוד. בהקשר זה ציין בית המשפט כי סיכום המחלה מאת המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ביפו בו טופל המערער במשך כעשור, מציג תמונה קשה ועגומה של מצבו הנפשי. על בסיס זה, קבע בית המשפט כי למערער נכות נפשית בשיעור של 50% בגין פעילותו כסייען.

8.        באשר לתובענה לקבלת מענק בסך 120,000 דולר עבור רכישת דירה, בית המשפט קבע כי דינה להדחות. זאת, מהטעם כי מעדויות עדי המשיבה, אשר נקבע כי הן מהימנות, עלה כי במעטפת הקליטה המוענקת לסייענים לא ניתן מענק בסכום האמור. באשר לטענת המערער כי המדינה התחייבה בהסכם להעניק לו את הסכום הנ"ל, בית המשפט קבע כי לא הונחה תשתית עובדתית להוכחת קיומו של ההסכם וכי כל שנאמר למערער היה כמתווה כללי שאין בו לייצר התחייבות משפטית. בית המשפט הוסיף כי אין מקום לטעון בדבר מתן הבטחה שלטונית-מנהלית שכן לא הוכח שלאנשי המנהלה אשר טיפלו במערער הייתה סמכות להבטיח מענק כאמור. 

9.        בית המשפט קבע מספר קביעות פוזיטיביות, אשר בשל חשיבותן אביא אותן כלשונן (במודגש אלו הן טענות המערער ומענה בית המשפט אליהן מסומן בכתיב רגיל):

"(א) הוכח שהתובע עבד במשך כחמש עשרה שנים עבור הנתבעת" - אכן, התובע פעל כסייען, אם כי לתקופה משנת 1985 ועד 1994, בעיקר עבור המשטרה. (ב) "הוכח שהתובע לא קיבל שכר לבד 'מכמה פירורים'" - אכן, לתובע לא שולם שכר באופן סדיר לבד מסכומים מזעריים לאורך התקופה. [...] (ה) הוכח שתדירות העבודה הייתה אינטנסיבית - אכן. (ו) הוכח שמפאת הסכנה ניתנו לתובע נשק והותקן בביתו לחצן מצוקה בגלל הסכנה לחייו" - אכן כך היה. (ז) "הוכח שעקב עבודתו המון משולהב שרף את ביתו בטול כרם" - אכן הוכח שבית משפחתו עלה באש כתוצאה מהתנפלות ההמון. (ח) "הוכח שעקב עבודתו נשרפה מכוניתו" - לא מדויק. ככל הנראה מכוניתו של התובע נשרפה עת התגורר בקלנסווה, אולם לא הוברר עקב מה. (ט) "הוכח שבחלק מעבודתו נתבקש לקבור את חלקי גופת חברו" - הוברר שנעשה כן לאור בקשת מפעיליו, וחברותו עם המנוח (ולאו דווקא כחלק אינטגרלי מפעילותו). (י) הוכח שהתובע סובל מ-PTSD. (יא) שלתובע נקבעה נכות נפשית צמיתה בשיעור 100% [...] ניתן לסכם ולומר שלתובע נגרמה פגיעה נפשית משמעותית [...]".

10.      משום שענייני סייענים הבאים משטחי הרשות הפלסטינאית אינם מוסדרים בחוק, טען המערער כי העוגן המשפטי לתביעתו הוא, על דרך ההיקש, חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם, התשס"ה-2004. בחוק זה נקבע כי דינו של איש צד"ל שלקה בנכות, כדין נכה בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959. לטענת המערער, מאחר שהסייענות היא שהביאה לפריצת מחלתו הנפשית כיוון שהיה חשוף לסכנת מוות יום יומית, כי אז על המשיבה להכיר בו כנכה על פי חוק זה. בית המשפט קבע כי "ככל שיש להתייחס לשאלה האם התובע הוא 'נכה' ומצבו נגרם מכח פעילותו כמסייע התשובה היא חיובית". אולם, בית המשפט קבע כי מענה לשאלה האם דינו הוא כדין איש צד"ל, הוא שלילי. זאת, משום שחוק צד"ל נחקק לתכלית מסוימת ומוגדרת ולא ניתן להחילו על סייענים. בעניינם, המדינה בחרה להסדיר את המעמד המוענק להם בדרך של החלטת ממשלה תוך שנקבע כי ההטבות שינתנו להם יעשו לפנים משורת הדין ולא על דרך של חקיקה.

11.      במסגרת זאת, ציין בית המשפט כי המערער לא הופקר לנפשו על ידי המשיבה שכן מנהלת השיקום משלמת עבורו שכר דירה וכן קצבת נכות כללית חודשית בצירוף תוספת עבור אשתו ושני ילדיו בסכום של 4,455 ש"ח. בהמשך לכך בית המשפט ציין כי חישוב היוון הקצבאות, תחת הנחות אקטואריות מסוימות, מעלה כי כולל תשלומי עבר עומד הסכום שיוענק לו על סך של 989,500 ש"ח. משמצא בית המשפט כי ניתן למערער גמול הולם על פעילותו, לא מצא צורך לבחון את השאלה האם תביעתו התיישנה.

12.      על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור בפני בית משפט זה (ע"א 970/09). הרכב השופטים אשר כלל את המשנה לנשיאה (כתוארו דאז) א' ריבליןוהשופטים ס' ג'ובראן ו-ח' מלצר קבע ביום 8.11.2010, בהסכמת הצדדים, כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן דעתו לשאלת קיומה והוכחתה של עילת תביעה נזיקית.

פסק הדין המשלים

13.      ביום 24.3.2011 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין משלים. בית המשפט תחם את השאלה הנידונה בהתאם לכתב תביעתו של המערער בו הלין על התרשלות באופן הטיפול בו, הן קודם לפגיעות הנפשיות והפיזיות והן לאחריהן. המערער הדגיש שני אירועים מרכזיים בהן התרשלה לגרסתו המשיבה - האחד, אירוע מצור על ביתו ושריפתו וכן שריפת מכוניתו והשני - קבורת גופת חברו המרוטשת, שהיה אף הוא סייען, על פי בקשת מפעיליו. בית המשפט קבע כי על אף שפעילותו של המערער הייתה מועילה מאוד וקשה עבורו, לא ניתן להתעלם מכך שהוא קיבל טובות הנאה תמורתה, בכסף או בשווה כסף, סופקו לו כלי נשק להגנה וכן הוא נקלט לשיקום במדינת ישראל ועל כן לא ניתן לומר כי נכפתה עליו הסייענות. לקביעתו, התשובה לשאלה, אותה הציג המערער, לפיה האם הייתה צריכה המשיבה לצפות שכתוצאה מפעילותה הרשלנית ייגרם למערער הנזק שאירע בפועל, היא בשלילה (ההדגשה שלי - ס' ג''). זאת, משום שלא הוכח כי המשיבה פעלה באופן רשלני ושהיא סטתה מסטנדרט התנהגות נורמטיבי. בהקשר זה, נקבע כי לא הוכח שהמשיבה ידעה מבעוד מועד על שריפת ביתו של המערער או שהיה ביכולתה לסכל זאת. באשר לאירוע הקבורה - נקבע כי מדובר היה בבקשה לקבור את החבר, והמערער לא חויב בכך. במסגרת זאת, ציין בית המשפט כי טענה זו היא בבחינת הרחבת חזית, והיא לא נכללה בכתב התביעה המקורי. בית המשפט קבע כי "האירועים 'המלחיצים' בהם היה התובע נתון, מקורם בפעילותו כסייען, אלא שאירועים אלה הינם תוצר לוואי של פעילותו זו. ניתן לצפות שחשיפת התובע כסייען, תעמיד אותו בסכנה ולשם כך נעשתה הערכות מסוימת כגון הענקת כלי נשק ולחצן מצוקה, אולם לא הוכח קיומה של פעילות רשלנית מטעם הנתבעת, פעילות שגרמה למצבו הנפשי הקשה".

14.      משקבע בית המשפט שלא התקיימה התרשלות, ממילא לא נדרש לטענת המשיבה, שעל פיה התביעות התיישנו. יחד עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך ציין בית המשפט כי הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, לפיה אין לכלול במניין הזמן את התקופה בה המערער לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, לא חלה במקרה הנוכחי.