העליון דחה ערעורו של מבוקש ברוסיה באשמת רצח ושוד על ההחלטה להסגירו

השופט א' א' לוי

1.        המערער מבוקש ברוסיה באשמת מעשה של רצח ושוד, שבוצע ביום 4.8.1999. שני שותפיו-לכאורה למעשה, נשפטו והורשעו ברוסיה, ובחקירותיהם הם מסרו הודעות אשר הפלילו אותו. עוד ביססו רשויות התביעה הזרות את האישומים נגד המערער על הודעתה של עדת ראייה, שזיהתה אותו בסמוך לזירת האירוע ולאחר מכן במסדר תמונות; על עדות אמו של אחד השותפים, כי השאילה לבנה פאה נוכרית שעל-פי הודעות השותפים שימשה בביצוע המעשה; ועל ממצאי נתיחה שנערכה בגופתה של המנוחה וגילתה כי היא הוכתה בראשה - מעשה המיוחס בהודעתו של אחד השותפים למערער, ואחר כך נחנקה למוות.

2.        סמוך לאחר מועד הרצח, וכחודש לאחר שצו למעצרו הוצא ברוסיה, עלה המערער, שהוא יהודי, לישראל ובהמשך זכה באזרחות. בשנת 2003 הגישו רשויות התביעה ברוסיה לישראל בקשה להסגירו לצורך העמדה לדין. זו נדונה בבית-המשפט המחוזי בירושלים והוכרעה בשנת 2008, בהחלטה בה נמצא כי נתקיימו כל התנאים להיעתר לבקשת ההסגרה. על כך נסב הערעור שבפנינו, שכתב הסיכומים האחרון בו הוגש ביום 17.2.10.

תקינותה של בקשת ההסגרה

3.        בהסתמך על האמנה האירופית בדבר הסגרה משנת 1957 (כתבי אמנה 647, כרך 17 בעמ' 87), שהפכה מחייבת את ישראל עשור לאחר מכן, טוען המערער כי בקשת ההסגרה אינה חוקית. בעוד שסעיף 25 לאותה אמנה דורש כי כל צו שיש בו כדי לשלול את חירותו של המבוקש, יצא תחת ידיה של ערכאה שיפוטית, הצו למעצרו של המערער ברוסיה ניתן בידי פרקליט ולא בבית-המשפט.

           בטענה זו אין כל ממש. סעיף 12 לאמנה, המסדיר את הכללים בהם נדרשת בקשת ההסגרה לעמוד כדי שתיחשב תקפה, קובע בזו הלשון: "הבקשה תהא נתמכת על ידי (א) המקור, או העתק מאומת, אם של החלטת הרשעה בת ביצוע ואם של צו מעצר, או של כל מסמך אחר בעל אותו תוקף, שהוצאו בהתאם להליכים הקבועים בדיני של הצד המבקש" (שם, בעמ' 95. ההדגשה הוספה). לאמור, אם לתמיכה בבקשה צירפה המדינה המבקשת צו מעצר, הרי שעליו להיות צו שיפוטי. אולם, יכול שהבקשה תישען על מסמך אחר, שאינו צו מעצר אך תוקפו זהה, ובלבד שהוצא בהתאם להליכים הנהוגים במדינה המבקשת. כמוסבר בידי המשיבה, כך ארע במקרה שבפנינו: במועד בו הוצא הצו בענינו של המבקש, היה הגורם המוסמך להוצאתו ברוסיה - פרקליט ולא בית-המשפט. רק מקץ זמן תוקן החוק הרוסי, ובכך אין כדי לשלול את חוקיותו של ההליך שננקט עובר לתיקון. הפגם ההליכי לו טוען המערער לא התקיים, אפוא, כלל ועיקר, ומבחינה זו בקשת ההסגרה עומדת בדרישות הדין.

חומר הראיות

4.        המערער מוסיף ומשיג על קבילותן של הראיות המפורטות לחובתו בבקשת ההסגרה, על מהימנותן ועל דיותן. באשר לקבילות, הרי שעל-פי הטענה חולצו הודעותיהם של שותפיו-לכאורה בכוח, ומסדר התמונות, שלא ענה על הכללים הנקוטים בדיני הראיות של ישראל, מנה אך שלוש תמונות, מהן אחת של אדם השונה במראהו תכלית השינוי מן המערער. באשר למהימנות, נתגלעו סתירות מהותיות בין גרסאותיהם של שני השותפים, ומקורן ברצונם לטפול אשמת-שווא על המערער, ובהמשך אף חזרו בהם אותם עדים מהודעות אלו. באשר לעדת הראייה, זו ראתה אדם אותו זיהתה כמערער, לפרק זמן קצר שאינו מאפשר זיהוי אמין, אינו מתיישב כל ועיקר עם התיאור המפורט שמסרה, ואינו הולם את מראהו של המערער. עוד נטען, כי שעת האירוע שמסרה עדה זו - והיא מסרה שתי גרסאות סותרות לכך, מאוחרת במידה ניכרת מן המסקנה אליה הובילה הבדיקה הפתולוגית. חוות דעתו של הפתולוג, ולפיה התנהל מאבק עובר למוות, אף היא אינה מתיישבת עם הנזכר בהודעות השותפים. לכל אלה מתוסף פרק הזמן הארוך שחלף, קרוב לעשור מאז קרות הרצח, ומעמיק עוד את הספק באשר למהימנות החומר שבידי התביעה. בענין דיות הראיות, נטען, כיתובע סביר לא היה מעמיד על יסודן אדם לדין בישראל, ולמסקנה זו משנה תוקף נוכח מחדליהן של רשויות החקירה ברוסיה, שבין השאר כשלו בבחינת כלי-הרכב של המערער, שנטען כי שימש במעשה העבירה.

5.        לא אוכל לקבל טענות אלו. להשקפתי, אפילו נמצא כי תמונת הכשלים והסתירות שתוארו אכן משקפת נאמנה את חומר הראיות בענינו של המערער, אין בכך כדי להשית בסיס למסקנה כי יש להימנע מהסגרתו. בשלב בו נבדקת בקשת הסגרה נדרשת הבחינה הראיתית לגלות יסוד להעמדה לדין, ולא מעבר לכך. כשם ששאלות של קבילות ומהימנות - ובלבד שאין הן מגלות על פני הדברים כי אין כל יסוד לאישומים - ממתינות לשעתן בגדרו של משפט זוטא או בהליך העיקרי, כך גם בעניני הסגרה, ענין הן לערכאה המבררת את שאלת האשמה. לצורך הסגרה, כך נקבע ושב ונקבע בפסיקתנו, די בקיומה של "אחיזה לאישום" (ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460 (1977); ע"פ 3439/04 בזק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 299 (2004)). השאלה, אפוא, איננה אם הראיות מגלות אשמה או חפות, אלא אם די בהן להגשתו של כתב אישום. ייחודו של הליך ההסגרה, לעומת העמדה לדין בישראל - ובכך ניתן ביטוי לפגיעה המיוחדת בחירותו של מי שהוחלט להסגירו, הוא בכך שליבונה של שאלה זו אינו מונח בידיהן של רשויות התביעה לבדן, אלא עומד להכרעתה של ערכאה שיפוטית. ואולם, אותה ערכאה לא תידרש לבחינתן של הראיות באספקלריה של ערכאה דיונית, כי אם תעסוק בשאלה יחידה: אם די בראיות כדי להצדיק העמדה לדין.

           בענינו של המערער הצטברו די והותר ראיות, שאף אם יש שיאתרו בהן פגמים אלה או אחרים - ודומה כי לעולם יימצאו פגמים שכאלה בידי זה החושש מפני הסגרה, הרי שלא ניטל מהן כוחן הלכאורי, הנושא ללא קושי את משקלו של כתב אישום.

           על אף מספר סתירות וחסרים בהודעותיהם של השותפים-לכאורה, אותם ניתן להסביר על רקע רצונו של כל אחד מהם למעט מחלקו באירוע, הרי שמשתי הגרסאות כאחת, כמו גם משחזור האירוע שערך אחד השותפים, עלה בפירוט דבר הקשר שקשרו המערער ושותפיו לשוד המנוחה, ופעולות שננקטו למימושו. ההודעות מתארות כיצד נרכשו כפפות וציוד לשכפול המפתח לדירת המנוחה, ופאה נוכרית של אשה נלקחה מאמו של אחד השותפים. המערער - סיפר אחד השותפים - חדל להתגלח במשך מספר שבועות במטרה להקשות על זיהויו. ביום שבו סברו השלושה כי דירת המנוחה תהא ריקה מאדם, הם הגיעו אל המקום במכוניתו של המערער, כשאחד מהם נותר ברכב ואילו המערער והשותף השני, מחופש לאשה, צלצלו בדלת הדירה. משפתחה המנוחה, הכה אותה המערער בראשה בחפץ כהה וחסם את פיה בסרט דביק. השניים גנבו מן הדירה רכוש, ומייד לאחר מכן נמלטו וחברו לכלי-הרכב בו המתין חברם.

           לא זו בלבד שגרסאות אלו מציגות תמונה דומה בכל הנוגע לפרטים מהותיים של מעשי העבירה ומבצעיהם, אלא שנמצא להן אימות בראיות נוספות. בדרכם אל הרכב, ובסמוך לדירתה של המנוחה, נתקלה במערער ובשותפו עדת הראייה, במפגש שגם אם היה קצר איפשר לה למסור תיאור של השניים: אדם משופם, המלווה בידי מי שנחזתה כאשה, ושניהם אוחזים דבר-מה בידיהם. לדבריה, כאשר ראו אותה השניים הם נרתעו וברחו. בסמוך לאחר מכן זיהתה אותה עדה את תמונתו של המערער - נטול שפם אמנם אך בעל מבנה פנים ושיער דומים, במסדר זיהוי בתמונות. דבר שאילתה של הפאה מאמו של אחד השותפים, אושש בחקירת האם. דו"ח הנתיחה הפתולוגית אישר כי עובר למותה הוכתה המנוחה בראשה בחפץ כהה, גם אם מותה נגרם מחנק.

           הנה כי כן, ממארג הראיות שהוצג נשקפת תמונה מבוארת וקוהרנטית דיה כדי להצדיק את בירורם של האישומים התלויים כנגד המערער. בכך די לעמידה בדרישה הראיתית שבדיני ההסגרה. הסתירות והפערים שנתגלעו, בעיקר בגרסאות שמסרו השותפים, והטענות בדבר חילוצן שלא כדין של אותן הודעות ובדבר מחדלי חקירה, דינם להתברר בהליך גופו ולא בשלב הדיון בהסגרה. גם הטענה בדבר הפגם שנפל במסדר הזיהוי - אין בה כדי לערער את מסד הראיות הכולל. אם נדרש לדון בה, הרי זה בחלק הבא של דברי, העוסק בחשש מפני עיוות משפט.

שיהוי, תקנת הציבור והגנה מן הצדק

6.        רובד שלישי אליו נדרש המערער ענינו בטענה, השבה ומועלית בתיקים מסוג זה, כי הסגרה למדינה הזרה אינה מתיישבת עם עקרונות יסוד של משפטנו, ובלשונו של סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 - עם "תקנת הציבור". "תחת כנפיה של תקנת הציבור", כתבתי באחת הפרשות, "ניתן לכנס רבים מן האינטרסים הקשורים בחוק ההסגרה. האחד הוא החובה להבטיח כי לאדם שהסגרתו מתבקשת לא ייגרם עוול במדינה המבקשת ולא יעוות משפטו" (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 424 (2005)). "ערכים המגולמים במושג שסתום זה", הוספתי וכתבתי, "הלא הם אותם ערכים ממש המוגנים בגדרי ההגנה מן הצדק" (שם, בעמ' 373).

           לטענת המערער, הוא יהיה חשוף ברוסיה - ובפרט בחבל אליו צפוי הוא להיות מוסגר, לעינויים, להתעללות ולרדיפה בידי גורמים העוינים אותו ואת יהדותו; הוא לא יזכה למשפט הוגן ולא ייעשה עמו צדק. המשיבה, מוסיף המערער, לא עמדה בנטל להוכיח מעבר לספק סביר כי אין ממש בסכנה זו, המשתקפת בדו"חות של ארגונים בין-לאומיים, של מועצת אירופה ושל משרד החוץ האמריקני, כמו גם מן ההיסטוריה האישית של המערער, שחווה רדיפות במולדתו. ולא רק בעקרונות יסוד של החברה בישראל תפגע הסגרתו של המערער, כי אם גם בהתחייבויות שנטלה על עצמה המדינה במישור הבין-לאומי. הפגיעה במערער תעמיק עוד נוכח פרק הזמן הממושך שבו הוא שוהה בישראל - מדינה בה השתקע עם משפחתו, ונוכח השיהוי הבלתי-סביר בהגשתה של בקשת ההסגרה ובטיפול בה בידי רשויות התביעה בישראל.

           גם לטענה זו, על ראשיה השונים, אין בידי להיעתר, ואפתח בסוגיית השיהוי. אמת, בית-המשפט המחוזי לא רווה נחת מהסבריה של המשיבה בדבר עומס עבודה ומצוקת כוח אדם הפוקדים את אנשיה. אף אני ראיתי מקום להטעים, כי עם מצב דברים מעין זה לא ניתן להשלים, אף ביודענו את מורכבותם של ההליכים ואת הבדיקה הדקדקנית בה מקפידה המשיבה. ככל שסבורים היועץ המשפטי לממשלה ובאי-כוחו כי אין בידיהם די משאבים לטיפול יעיל בבקשות הסגרה, מוטב כי יסיקו את המסקנות המתחייבות. אך עיכוב כה ממושך אינו מתקבל על הדעת, ומקל וחומר במקום בו המבוקש להסגרה מוחזק במעצר קודם להסגרתו. ברם, ביקורת זו - אשר מן הראוי כי תוטעם היטב, מקומה במישורי המשפט המנהלי או בדיני המעצרים. בכל הנוגע להסגרה, הרי שלהשקפתי לא התקיימו במערער אותן נסיבות חריגות-שבחריגות של שיהוי, העשויות לסכל את עתירתה של המדינה המבקשת. בין אם עשה זאת במטרה להימלט מן הדין, כטענת המשיבה, ובין אם לאו, כטענתו-הוא, הרי הגעתו של המערער לישראל בסמוך לאחר שנתברר כי הוא מבוקש ברוסיה, מאליה סיבכה עד מאד את ענינו. ראשית, היא הצריכה הליכים שנקיטתם אורכת זמן, ושנית, בלעדיה ממילא לא היה קם בסיס לטענה בדבר השתקעות בארץ. לשון אחר, הטענות להן עותר המבקש כי נטה אוזן, טבועות הן בעובדה כי הוא עזב את המדינה בה התבקשה העמדתו לדין ותר אחר חיים חדשים בישראל. אלו הן "התוצאות הטבעיות והרגילות הנלוות להליך של הסגרה" (השופט מ' חשין בע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 347 (2003)), ובהן, כשלעצמן, אין כדי להצדיק סירוב לבקשה.

7.        לא רק השיהוי אינו עומד במקרה זה בניגוד לעקרונות יסוד של משפט, של צדק ושל מוסר במידה המובילה להימנעות מהסגרה. החשש מפני הימלטות מן הדין, אגב הפיכתה של ישראל למדינת מקלט לחשודים, חומרת העבירה המיוחסת למערער - שוד קורבנו ורציחתה נפש, ועקרונות ההדדיות והתנהגות נאותה בין מדינות, פירושם כי כדי להטות את הכף ולסרב לבקשה של הסגרה, נדרש נימוק כבד משקל, וכזה לא נמצא לי בעניינו של המערער.

           לא עלה בידי המערער לשכנע בטיעוניו, כי מערכת המשפט של הפדרציה הרוסית אינה מקיימת משפט צדק, וכי ההליך העתיד להתקיים צופן בחובו, בבחינת תוצאה בלתי נמנעת וידועה מראש, עיוות של הדין. השגותיו הנדרשות למצב ברוסיה שקולות, למעשה, לבקשה כי בית-משפט זה יפסול מניה-וביה את הסדרי ההסגרה עם מדינה זו, הנשענים על הוראותיה של האמנה האירופית בדבר הסגרה, ושום אדם שוב לא יוסגר על-פיהם, למצער עד שישתנה מן הקצה אל הקצה המצב הנוהג שם. אינני רואה בסיס לקביעה גורפת שכזו, ובית-משפט זה כבר עמד על כך בעבר: