העליון דחה ערעור של של נאשם שנהג תחת השפעת אלכוהול וגרם למותה של נוסעת פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1.

        לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 7151/08, כבוד השופט מ' גלעד). האחד, ערעורו של הנאשם, נוי קלדרון (להלן: המערער), המופנה נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד חומרת עונשו (ע"פ 2842/10), והשני ערעורה של המדינה (להלן: המשיבה) המופנה נגד קולת העונש (ע"פ 2898/10).

ההליכים עד כה

2.        נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה ובו יוחסו לו עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של גרימת חבלה של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה ותקנה 169ב לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); נהיגה תחת השפעת סמים לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה ותקנה 169ב לתקנות התעבורה; עבירה של סטיה מנתיב נסיעה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, וכן עבירה של מהירות מופרזת, לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה. בנוסף, במהלך המשפט, ביקשה המשיבה לייחס לו עבירה נוספת של חציית צומת בניגוד לאור אדום ברמזור, לפי תקנה 64(ה) לתקנות התעבורה.

           כפי העולה מכתב האישום, ביום 11.1.2008, בשעה 04:50 לפנות בוקר לערך, נהג המערער ברכב מסוג פיאט כשלצידו יושבת מכרתו מ.ז. (להלן: מ) ובמושב האחורי יושבת ל.ז. ז"ל (להלן: המנוחה). במועד זה היה המערער בן 19 שנים, מ.  בת 16 שנים והמנוחה כבת 15.5 שנים בלבד. השלושה עשו את דרכם בעיר חיפה, מכיוון מרכז חורב לכיוון צומת הרחובות דרך פיק"א והשקמה. הדרך בה נסעו היא דרך עירונית, מהירות הנסיעה המותרת בה מוגבלת ל-60 קמ"ש, ובה שני מסלולי תנועה - אחד לכל כיוון. כל מסלול מחולק לשני נתיבים ובין המסלולים מפריד אי תנועה בנוי שעליו צמחייה.

           על פי הנטען בכתב האישום, המערער נהג את רכבו כשבגופו סמים מסוג קנביס בריכוז של  ng/ml32 "ובדמו ריכוז של 62 מ"ל אלכוהול" (צריך לומר: ריכוז אלכוהול של 62 מ"ג ל-100 מ"ל של דם, ולהלן: mg% 62 אלכוהול). מהירות נסיעתו הייתה גבוהה - 120 קמ"ש - והוא לא האט ממנה חרף בקשותיה של מ. שיעשה כן. בסמוך לפני צומת הרחובות דרך פיק"א והשקמה, ועל אף שהבחין שהרמזור בדרך כיוון נסיעתו אדום, פנה המערער אל מ. ואמר לה: "עוברים או לא עוברים", כשהוא ממשיך בנסיעתו. המערער איבד שליטה על רכבו, סטה שמאלה מכיוון נסיעתו, עלה על אי התנועה הבנוי, פגע בעמוד של רמזור, עבר למסלול הנגדי ונעצר רק לאחר שפגע במסלעת נוי וצמחייה שבצידו השני של הכביש. במהלך התאונה הועפה המנוחה מן הרכב ונפגעה מחומת האבנים שבצידו השני של הכביש. כתוצאה מכך, נגרמו לה פגיעות רב מערכתיות אשר הביאו למותה המיידי. בנוסף, וכתוצאה מהתאונה, נפצעו המערער ומ.  - אשר לה נגרמו חבלות ראש, צוואר ושבר בבסיס הגולגולת - ונגרם נזק לעמוד הרמזור. כאמור, את התאונה ותוצאותיה ייחסה המשיבה למערער, אשר נהג, לטענתה, במהירות מופרזת, כשבגופו סמים וכשהוא שיכור מאלכוהול. על פי הנטען, המערער איבד שליטה על הרכב, סטה שמאלה מנתיב נסיעתו - הוא, כך טענה במהלך המשפט, הנתיב הימני - ונהג בפזיזות ולא כפי שנהג מן הישוב היה נוהג בנסיבות העניין.

3.        בתשובתו לכתב האישום, לא חלק המערער על כך שמותה של המנוחה, פציעתו שלו ושל מוהנזק לעמוד הרמזור נגרמו כתוצאה מהתאונה, אך כפר ביתר העובדות הנטענות, ובאחריותו לתאונה בעיקר. על פי גירסתו, בעודו נוסע בנתיב השמאלי, במהירות סבירה שאיננה עולה על 60 או 70 קמ"ש, פגע בו רכב אחר - מסוג יונדאי גץ ככל הנראה - ובשל כך נגרמה התאונה. עוד טען, כי מעולם לא עבר באור אדום או צרך סמים, וכי הוא אמנם צרך משקה אלכוהולי (כוס בירה) מספר שעות לפני התאונה אך לא היה תחת השפעת אלכוהול או סמים בעת התאונה. לטענתו, הדם בו נמצאו כמויות האלכוהול והסמים הנטענות, איננו דמו. לחלופין טען, כי אף אם מדובר בדמו, הרי שהבדיקות שנעשו לו אינן תקינות, לא בוצעו על פי הנהלים והביאו לזיהום הדם.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.        בהכרעת דין מנומקת ומקיפה, המבוססת ברובה על קביעת ממצאי מהימנות ועובדה, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות של הריגה, גרם חבלה של ממש, חציית צומת ברמזור אדום, סטייה מנתיב נסיעה, מהירות (בלתי) סבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, נהיגה תחת השפעת אלכוהול לפי סעיפים 62(3) ו-64ב(א) לפקודת התעבורה חלופה (4) להגדרת "שיכור", ונהיגה כאשר בגופו מצויים תוצרי חילוף של סם מסוכן לפי סעיפים 62(3) ו-64ב(א) לפקודת התעבורה, חלופה (2) להגדרת "שיכור". לעומת זאת, זיכה בית המשפט את המערער מן העבירה של נהיגה תחת השפעת סמים, לפי סעיפים 62(3) ו-64ב(א)לפקודת התעבורה, חלופה (4) להגדרת "שיכור". להלן נסקור את העיקרים שבנימוקיו.

5.        מן הבחינה העובדתית עמדו בפני בית המשפט שתי שאלות כלליות ומרכזיות. שתיהן קשורות בטבורן לאחריות המערער לתאונה. האחת, נוגעת לאופן שבו התרחשה התאונה בפועל - האמנם היה, כטענת המערער, רכב נוסף מעורב אשר לו האחריות לתאונה, וכיצד נהג והתנהל המערער עובר לתאונה. השנייה, נוגעת לאפשרות המצאותם של סמים ואלכוהול בגופו של המערער בעת התאונה, ולהשפעתם של אלו על נהיגתו.

6.        בית המשפט נתן אמון מלא בעדותה של מ - עדת ראייה מרכזית לתאונה ולאופן נהיגתו של המערער עובר לתאונה - ובעדות בוחני התנועה שהעידו מטעם המשיבה. נקבע, כי העדויות שנשמעו משתלבות אלו באלו ובממצאים האובייקטיבים שנמצאו בזירת התאונה, וכי מכלל הראיות שהוצגו עולה תמונה עובדתית מהימנה התומכת בגירסת המשיבה לאופן התרחשותה של התאונה.

           גירסתו של המערער, לעומת זאת, נדחתה. בית המשפט קבע כי לא ניתן לתת אמון בגירסה זו, הנעדרת עקביות, לפי ממצאיו, ואינה משתלבת עם הראיות מזירת התאונה ויתר העדויות שנשמעו. בית המשפט התייחס לעובדה כי המערער העלה את טענת הרכב הנוסף כבר בסמוך לאחר התאונה, אך לא מצא בכך תימוכין לקו ההגנה שהוצג. נקבע, כי המערער מעולם לא הפגין ביטחון רב בגירסתו ובשלב מסוים -  כשהיה תחת הרושם שבידי החוקרים תיעוד של התאונה השולל טענתו לרכב מעורב נוסף - אף נסוג ממנה, והעלה הסברים אפשריים אחרים לסטיית רכבו ולתאונה (כגון: כתם שמן בכביש). הסברים, אשר היה בהם - בכולם לו נתקבלו - כדי להסיר ממנו את האחריות לתאונה. כן נקבע, כי בעצם העלאת טענת הרכב הנוסף בסמוך לתאונה אין כדי לשנות מממצאי המיהמנות שנקבעו, וכי קיימים טעמים שונים העשויים להסביר התנהלות זו (כגון: טענת הגנה אינסטנקטיבית שהגה המערער בסמוך לתאונה או מנגנון הגנה פסיכולוגי שיצר מוחו מפני תוצאותיה הקשות של התאונה).

           גם את חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה, מר פת, אשר הובאה כתימוכין לגירסת המערער, דחה בית המשפט. נקבע כי עדותו של מר פת התאפיינה במגמתיות רבה לטובת המערער, לא התמודדה כלל עם חוות הדעת של בוחני המשטרה, וכי היא איננה אלא מקבץ של "השערות שלא זאת בלבד שהן אינן נתמכות בחומר הראיות, הן סותרות בחלקן אף את גירסת הנאשם" (עמ' 98 לפסק הדין), ואף עומדות בחלקן "בסתירה לכל הגיון ושכל ישר" (עמ' 99 לפסק הדין).  בנוסף, ובהתייחס לטענות שהעלה המערער, קבע בית המשפט כי אמנם התקיימו מספר מחדלי חקירה במקרה זה, אך אין בהם כדי לערער את התשתית הראייתית האיתנה שהונחה או כדי להקים חשש לקיפוח הגנתו של המערער. כמו כן, שלל בית המשפט את טענת המערער שלפיה חוקרי המשטרה השתמשו באמצעים פסולים כלפיו, ערערו את בטחונו וגרמו לו לשנות בחקירתו מגירסתו העיקרית בדבר פגיעת רכב נוסף ברכבו. נקבע, כי המערער נותר רגוע ובטוח בעצמו במהלך החקירה, כי התחבולה בה השתמשו החוקרים הייתה תחבולה מותרת וסבירה, וכי המערער לא היה בטוח באשר לגירסתו אף בטרם ננקטה אותה תחבולה.

7.        על בסיס ממצאי המהימנות, העדויות ויתר הראיות שהוצגו בפניו, קבע בית המשפט את אופן התרחשותה של התאונה בפועל. נקבע, כי המערער נהג במהירות העולה על המותר - של 92.58 קמ"ש לפחות - שהיתה בלתי סבירה לתנאי הדרך, וכשמ. צועקת לו להאט או לעצור. המערער התקדם לעבר צומת הרחובות פיק"א-הראל, שעה שברמזור הצומת דלק אור אדום. הוא פנה אל מ ושאל אותה "עוברים או לא עוברים" או "עוברים באדום" וחצה את הצומת באור אדום. מיד לאחר מכן, בהיותו במרחק של 55 מטרים מצומת פיק"א-הראל, בנתיב הימני, איבד המערער את השליטה על הרכב, סטה שמאלה, עלה על אי התנועה הבנוי, התנגש בעמוד רמזור והמשיך לעבר הנתיב הנגדי עד שנעצר בחומת אבן, עפר ושיחים. התאונה הביאה למותה של המנוחה (בדרך המתוארת בכתב האישום) ולחבלתה של מ.

8.        ביחס לשאלת הימצאותם של סמים ואלכוהול בדמו של המערער קבע בית המשפט כי שרשרת העברת דגימת הדם הוכחה על ידי המשיבה, ואכן היה זה דמו של המערער בו נמצא ריכוז של mg% 62 אלכוהול ו- ng/ml32 של חומצת חשיש (היא תוצר חילוף החומרים של THC, שהוא החומר הפעיל בקנביס) בעת הדגימה. לכך הוסיף, כי לו רצתה ההגנה לאשש את הטענה כי אין מדובר בדמו של המערער יכלה לעשות כן באמצעות בדיקת D.N.A. משלא פעלה בדרך זו, הרי שמדובר בטענה שנטענה בעלמא וללא כל ראיות ממשיות.

           לעניין אפשרות זיהומה של דגימת הדם, נקבע כי מתעודת עובד הציבור שערך הבוחן דני בן שמואל והוגשה לבית המשפט (סומנה ת/35), עולה כי בן שמואל נכח בעת לקיחת דגימת הדם מן המערער על ידי ד"ר זכר ברמניק (אשר לא זומן לחקירה על ידי ההגנה), וכי זו נלקחה ללא חיטוי אלכוהול. בית המשפט העיר, כי בנוסף למוצגים שהוגשו על ידי המשיבה, העיד מטעמה ד"ר אשר גופר, עורך חוות הדעת המקצועית ביחס לממצאי דגימת הדם, וזאת לעניין שרשרת העברת הדגימה וממצאי הסמים והאלכוהול. סניגורו של המערער ויתר על חקירתו הנגדית של ד"ר גופר, ובית המשפט קבע כי בכך זנח את טענותיו באשר לממצאי המעבדה, ולא תישמע מצידו, כעת, כל טענה בדבר זיהומה של דגימת הדם.

           לבסוף קבע בית המשפט, כי במועד התאונה עמד ריכוז האלכוהול בדמו של המערער על mg% 77 לכל הפחות. קביעה זו, התבססה על חישוב שערך פרופ' פינקלשטיין, שהעיד כמומחה מטעם ההגנה, במענה לשאלה שהפנה אליו בית המשפט, ועל סמך נתוניו האישיים של המערער ונסיבות צריכת האלכוהול על ידו - כפי שתיאר אותן המערער.

9.        לעניין שאלת השפעתם של החומרים שנמצאו בדמו של המערער על נהיגתו, הבחין בית המשפט בין השפעתה הנטענת של חומצת החשיש לבין זו של האלכוהול. נקבע, כי בבדיקה שנערכה למערער נבדקה אך הימצאותה של חומצת חשיש בדמו (היינו, תוצרי החילוף של סם החשיש) ולא נבדקה הימצאותו של החומר הפעיל של הסם - THC. פרופ' פינקלשטיין העיד מטעם ההגנה כי חומצת החשיש מעידה, אמנם, על שימוש בסם בשלב כלשהו הקודם לנטילת דגימת הדם, אך איננה יכולה לבסס ממצא של השפעת הסם. החומר הפעיל THC, שהימצאותו בדמו של המערער לא נבדקה, הוא זה היכול להעיד על השפעה כלשהי, והשפעה זו פגה בחלוף שעתיים-שלוש מן הצריכה. מטעם המשיבה לא הובאה כל ראיה לסתור (גם עדותו של ד"ר גופר לא כללה התייחסות לנושא), ולפיכך קבע בית המשפט שלא הוכח כי המערער נהג תחת השפעתם של סמים.