העליון דחה ערעור של מורשע בהשתה שנגזרו עליו 4 שנות מאסר בפועל - פסקדין

השופט א' שהם:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 8290-08, אשר ניתן על-ידי כב' השופט א' ביתן, ביום 7.12.2011. בפסק דינו הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע עבירה של הצתה, לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וגזר עליו 4 שנות מאסר בפועל, וכן, שנת מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו, ובלבד שלא יעבור עבירה כלשהי מסוג פשע.

           הערעור מופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין.

עובדות כתב האישום

במהלך השנים 2005 עד 2008, עבד המערער כשכיר בעסק "חי חלפים לרכב דרום", שנמצא באזור התעשייה בנתיבות (להלן: העסק) ובמהלך שנת 2008, אף התגורר במקום. ביום 12.10.2008, קיבל המערער מכתב פיטורין המודיע לו על תום העסקתו, החל מיום 1.1.12008.

ביום 22.11.2008, בשעה 23:44 או בסמוך לכך, הגיע המערער ברכבו מסוג סיאט קורדובה (להלן: הרכב), לעסק, וזאת, במטרה להציתו. המערער החנה את רכבו בקרבת מקום, נכנס לעסק באמצעות מפתח שהיה ברשותו, והצית בו אש בשלושה מוקדים שונים, באמצעות חומר דליק. בסמוך לאחר השעה 23:50, נמלט המערער מהמקום באמצעות רכבו. האש שהוצתה, התפשטה ממרכז העסק אל עבר חלקו הקדמי וחלקו האחורי, ובשל עוצמת האש, קרסה הגלריה שבמרכזו. כוחות כיבוי אש שהוזעקו למקום, הצליחו לכבות את הדליקה.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

לאחר שמיעת ראיות, קבע בית משפט קמא בהכרעת דינו, כי "השכל הישר, מחייב את המסקנה, שהיא מעבר לספק סביר, שהנאשם הוא שהצית את העסק". בית המשפט ביסס את הרשעתו של המערער על צבר ראיות נסיבתיות שעמדו נגדו, ואלו הן:

מסקנותיו של חוקר השריפות

מסקנותיו של פנחס בסט, חוקר השריפות בשירות כבאות באר שבע (להלן: חוקר השריפות), אשר חקר את שריפת העסק, וקבע כי העסק אכן הוצת; כי העסק לא נפרץ עובר להצתתו; וכי המצית נכנס אליו מאחת מדלתות החזית באמצעות מפתח. בית משפט קמא מצא כי עבודתו של חוקר השריפות הייתה מקיפה ויסודית, וכי ממצאיו, אשר נתמכו בראיות אובייקטיביות נוספות, היו הגיוניות ומתבקשות.

סרטי מצלמות האבטחה שהיו באזור העסק

           סרט ראשון, צולם על-ידי מצלמת אבטחה הממוקמת בבית העסק של יאיר אברהם, אשר נמצא בקרבת העסק (להלן: סרט בית העסק הסמוך). הסרט שהוגש לבית משפט קמא, הועתק מצג המחשב בבית העסק הסמוך באמצעות מצלמת וידאו, על-ידי השוטר עודד יונה, אשר העיד בבית המשפט כי צפה בסרט המקורי, וכי לא ניתן היה להעתיקו למדיה אחרת. חוקר השריפות העיד בבית המשפט כי הוא צפה בסרט המקורי שבו נראה רכב לבן המגיע לאזור העסק, חונה, ומדלת הנהג יוצאת דמות, בשעה 23:18. הסרט המועתק הוצג בפני המערער בעת שנחקר במשטרה, והוא אכן הודה כי הרכב המופיע בו, הוא שלו, וכי הוא זה שיצא ממנו.

           סרט שני, צולם על-ידי מצלמת האבטחה של תחנת הדלק שנמצאת בקרבת העסק (להלן: סרט תחנת הדלק). בסרט זה צפה השוטר אליחי דורון בתחנת הדלק עצמה, לאחר שנודע לו אודות קיומו של הסרט. השוטר דורון ציין בדו"ח שכתב (ת/12), בין היתר, כי ביום 22.11.2008, בשעה 23:47, הופיע רכב לבן שנסע לכיוון העסק. לאחר כארבע דקות, בשעה 23:51 אותו רכב לבן נסע במהירות מהמקום, וכשלוש דקות לאחר מכן, בשעה 23:54, נראה עשן המתמר לכיוון מצלמת האבטחה. ביום 2.12.2008, הועתק הסרט ממצלמת האבטחה של תחנת הדלק, באמצעות החסן נייד (Disk On Key) ותוכנו נצרב לשני דיסקים שהוגשו לבית המשפט המחוזי, והתקבלו כמוצג (ת/18), בהסכמת ההגנה. לאחר צפייה בסרט תחנת הדלק, קבע בית משפט קמא כי תיאורו של השוטר דורון, בדו"ח שסומן ת/12, משקף את המתועד בסרט, אם כי הזמן המדויק של הגעת העשן לכיוון מצלמת האבטחה, היה 23:55:08 ולא 23:54. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי מצלמת האבטחה בתחנת הדלק לא צילמה את העסק עצמו, אלא אזור הנמצא במרחק מה מן העסק, ואף זאת בהפרשי זמן מסויימים.

           בית המשפט המחוזי קבע כי על-פי הנתונים העולים מסרט תחנת הדלק מיום 22.11.2008, ניתן לקבוע כי מהרגע שהמערער הגיע לעסק ועד שעזב אותו, חלפו כארבע דקות; וכי מהרגע שהמערער עזב את העסק ברכבו ועד שהמצלמה תיעדה עשן באזור המצולם על ידה, חלפו פחות מארבע דקות "כאשר ברור שהעשן עצמו יצא מהעסק עוד קודם לכן ולקח לו זמן מסוים להגיע לאזור שצולם". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי, מצפייה בסרט תחנת הדלק, ניתן ללמוד כי העשן לא נע במהירות וכי הוא נצפה באזור תחנת הדלק, במשך דקות ארוכות.

           סרט שלישי, צולם על-ידי מצלמת אבטחה של העיר נתיבות, המוצבת על מגדל המים בעיר (להלן: סרט מגדל המים). המצלמה מצלמת במחזוריות קבועה, של אחת לכשלוש דקות, מספר אזורים, כאשר אחד מהם, הוא איזור התעשייה בו ממוקם העסק. לפי עדותו של מר ארז תדהר, מנהל יחידת האבטחה של העיר נתיבות (להלן: תדהר), התקבלו ביום 22.11.2008, במוקד העירוני דיווחים על שריפה באזור התעשייה. מאוחר יותר, פנתה אליו המשטרה בבקשה לבדוק האם מצלמות האבטחה המצלמות את איזור האירוע, קלטו דבר מחשיד. תדהר צפה בסרט המצלמה המוצבת במגדל המים, אשר צולם ביום האירוע, ומצא כי בשעה 23:44, הופיע אל מול העסק רכב לבן, ממנו יצאה דמות לבושה בגדים כהים, הנכנסת לעסק. תדהר העתיק על גבי דיסק קטע מסרט המצלמה, המתחיל כארבעים דקות לפני השעה 23:44, ומסרו אישית לידי המשטרה. הדיסק הוגש לבית המשפט המחוזי וסומן ת/14. בעדותו בבית המשפט הסביר תדהר, כי בעת העתקת הקטע שצולם במצלמה, שעת הצילום, שמופיעה בקטע המקורי, אינה מופיעה בקטע המועתק, ובמקומה מופיע מונה עצמאי (להלן: המונה). תדהר ציין כי כאשר בקטע שהעתיק הופיע מונה של 36:44, השעה בקטע המקורי הייתה 23:44.

           לאחר שצפה בסרט המצלמה ממגדל המים, קבע בית משפט קמא כי המצלמה במגדל המים סורקת 18 מוקדים שונים, וביניהם את העסק, במחזוריות של 2.5 דקות, וכי העסק נראה בסרט 18 פעמים, כאשר בפעם ה-18 העסק נצפה כשעשן סמיך יוצא ממנו. בית משפט קמא ציין כי ב-12 מתוך 14 הפעמים הראשונות בהן צולם העסק, הוא נראה כשחזיתו הקדמית פנויה מכלי רכב ואנשים, ואילו בפעם ה-15 בה צולם, במונה 36:41, מופיע רכב לבן, חונה בחזיתו הקדמית, ואדם לבוש שחורים הולך לכיוון הכניסה אליו. יצויין, כי המערער הודה במשטרה (ת/4) כי הרכב המצולם במונה 36 הוא רכבו. בית משפט קמא המשיך וקבע כי בפעם ה-16 בה צולם העסק, במונה 39:12, הרכב הלבן נותר כשהוא חונה במקום. בפעם ה-17 בה צולם העסק, במונה 41:42, הרכב הלבן כבר אינו חונה בחזיתו של העסק, וכאשר דופן הפח של העסק, שעד כה הופיע בכל הצילומים בצבע בהיר, נראה בפעם זו כשהוא כהה ומעורפל, בשל קיומו של עשן. בפעם ה-18 בה צולם העסק, במונה 44:12, לא נראה איש או רכב בקרבת העסק, ועשן רב וסמיך מתמר ממנו.

           מניתוח הנתונים שעלו מסרט תחנת הדלק למד בית משפט קמא כי המערער שהה בעסק, בעת הרלבנטית, במשך כארבע דקות. מצירוף נתון זה עם הנתונים העולים מסרט המצלמה במגדל המים, קבע בית משפט קמא כי המערער עזב את העסק במונה 40:20, דהיינו, פחות מדקה וחצי לפני צילום העסק בפעם ה-17 (מונה 41:42), על-ידי המצלמה הממוקמת על מגדל המים. לנוכח העובדה כי הצילום, באמצעות המצלמה הממוקמת במגדל המים, נעשה בתדירות של אחת ל-2.5 דקות, ובשים לב לכך שבפעם ה-18 בה צולם העסק, במונה 44:12, נראה עשן סמיך ורב, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה כי העשן הצטבר במקום, במשך זמן מה קודם, לצילום העסק בפעם ה-17, דהיינו, פחות מדקה וחצי מרגע שהמערער עזב את המקום.

           בית משפט קמא דחה את טענת המערער בנוגע להפרשי הזמנים המופיעים על גבי הסרטים שתיעדו המצלמות השונות, וקבע כי יש חשיבות לזמן המשוער של ההתרחשויות, ולזמן שחלף בין עזיבת המערער את העסק לבין המועד בו עלה העסק באש.

הודעות המערער במשטרה