העליון דחה ערעור של הוועדה המקומית לתכנון ובניה על החלטה לחייבה בפיצויים בגין רשלנות. - פסקדין

המשנה לנשיא א' ריבלין:

1.        בעלה המנוח של המשיבה בערעור שבפנינו ובבקשת רשות הערעור, היה חוכר לדורות של מקרקעין המצויים ברח' עמל 5 בעיר יבנה (להלן: המקרקעין).

           ביום 4.1.88, העניקה המבקשת - הוועדה המקומית לתכנון ולבניה יבנה (להלן: הוועדה המקומית או הוועדה) - למנוח, היתר בניה שעל-פיו רשאי היה לבנות במקרקעין בית מסחר לחומרי בניין. בהסתמך על ההיתר החל המנוח לבצע עבודות בניה במקרקעין. ביום 20.11.88, ביקש המנוח אישור לאכלס את המבנה. מפקח מטעם הוועדה המקומית שבא למקום מצא כי המבנה נבנה תוך סטייה מהוראות תכנית בניין העיר החל על המקרקעין, ובחריגה מהיתר הבניה שניתן. סופו של דבר שלא ניתן למנוח אישור אכלוס למבנה. על הסיבה האמיתית לכך - נפלה מחלוקת בין הצדדים.

           המנוח הגיש שתי תוכניות של שינויים מוצעים במקרקעין על-מנת להכשיר את החריגה מהיתר הבניה. הבקשה הראשונה נדחתה מאחר שהתוכנית שצורפה לה לא תאמה את המצב הקיים, ואילו הבקשה השנייה שהוגשה ביום 18.5.89, הופנתה למי שהיה אז היועץ המשפטי של העירייה. סמוך לאחר מכן, הסיר עורך הבקשה המקורית להיתר בנייה את אחריותו מהמבנה והיועץ המשפטי של העירייה, מצידו, קבע כי הוועדה המקומית אינה רשאית לאשר את חריגות הבניה. עם זאת, סבר היועץ המשפטי, כי לא הייתה מניעה ליתן את היתר הבנייה כפי שניתן, על-פי תוכנית בניין העיר.

2.        ביום 26.9.1990, הגישה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז המרכז (להלן: הוועדה המחוזית), כתב-אישום נגד המנוח בגין בנייה בלי היתר, זאת משום, שעל-פי כתב האישום, נבנה בית המסחר מכוח היתר בלתי חוקי שהתיר לבנות בית מסחר באיזור שייעודו לפי תכנית בניין העיר (להלן: התב"ע) הוא למלאכה. המנוח הורשע בבית משפט השלום בעבירה שיוחסה לו אך נגזר עליו קנס סמלי לאחר שבית המשפט קבע כי הוא הוטעה על-ידי רשויות התכנון. ביצוע הצו להריסת המבנה נדחה לשנתיים על-מנת לאפשר למנוח להכשיר המבנה בדיעבד.

           קרוב לשנתיים לאחר מכן, הגיש המנוח תביעה כספית כנגד העירייה והוועדה המקומית - בגין הנזקים שנגרמו לו על-פי טענתו. התביעה נמחקה משלא שולמה אגרת המשפט. מספר חודשים לאחר מכן לקה המנוח בשבץ מוחי. הוא נפטר בחודש דצמבר 1997, וביום 25.7.99, הוגשה מחדש תביעת הנזיקין - על-ידי אלמנתו.

3.        התביעה שהגישה כוונה כנגד עיריית יבנה (העירייה), כנגד הוועדה המקומית, כנגד ראש העירייה ויושב ראש הוועדה המקומית דאז וכנגד מהנדס העיר יבנה ומהנדס הוועדה המקומית (להלן: המהנדס). הוועדה המקומית, מצידה, שיגרה הודעה לצד שלישי כנגד העירייה, כנגד כלל חברה לביטוח בע"מ ("כלל"), שביטחה את העירייה בביטוח אחריות, וכנגד עו"ד שגיא, ששימש יועץ העירייה במכרז שזו ערכה לקראת ההתקשרות בהסכמי ביטוח לשנים 1989-1987.

           התביעה כנגד ראש העירייה וכנגד המהנדס נדחתה בהחלטת ביניים של בית המשפט המחוזי מחמת התיישנות, ובית המשפט המחוזי מאן לשוב ולדון בה במהלך המשפט. ההודעה נגד עו"ד שגיא נדחתה.

           בית-המשפט המחוזי הבחין, לעניין מתן ההיתר, בין העירייה לבין הוועדה המקומית ומצא כי אין התביעה מגלה כל עילה כלפי הראשונה. לפיכך, נדחתה התביעה, ככל שהייתה מכוונת כנגד העירייה.

4.        כאמור, המנוח והאדריכל שערך את בקשת ההיתר מטעמו הורשעו בדין בבית משפט השלום בעבירות של בניה ללא היתר, שימוש במקרקעין בלא היתר ושימוש חורג במקרקעין. עם זאת, מתח בית המשפט השלום ביקורת קשה על הוועדה המקומית. בית המשפט המחוזי מצידו לא קיבל את טענת הוועדה המקומית כי ממצאים אלה אינם מחייבים אותה בשל שלא הייתה צד להליך הפלילי וקבע כי מבחינת האזרח, מוסדות התכנון חד הם ואין מבחינתו נפקות לשאלה אם רשויות התכנון יוצגו בהליך הפלילי בידי הוועדה המקומית או בידי הוועדה המחוזית. בית המשפט המחוזי סבר גם כי קביעתו של בית-משפט השלום כי ההיתר שניתן למנוח אינו חוקי ודינו בטלות בשל שהוא נוגד את התב"ע , היא הקביעה הרלוונטית למחלוקת דהיום.

           לגוף התביעה מצא בית-המשפט המחוזי כי הוועדה המקומית הפרה חובה חקוקה בהנפיקה היתר בניה המנוגד להוראות התב"ע ובניגוד להוראות חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 וכתוצאה מכך הסבה למנוח נזק.

           בית-המשפט קבע גם כי הוועדה המקומית התרשלה בהוצאת היתר הבניה, משלא בדקה אם הוא עומד בתנאי התב"ע, הפרה את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליה והסבה בהתנהגותה נזק למנוח. בית המשפט לא מצא קיומו של אשם תורם מצד המנוח בשל חריגות הבניהה שביצע; חריגות הבניה הוכשרו בסופו של דבר, כך ציין בית המשפט, "ואם היתה רשלנות מצידו של המנוח הרי היא זניחה ובטלה בשישים לעומת רשלנותה של הוועדה המקומית". האפשרות התיאורטית שעמדה בפני המנוח להכשיר את ההיתר, בין אם על-ידי שינוי יעוד הקרקע ובים אם על-ידי שינוי המבנה, לא היה בה, כך נפסק, כדי לנתק את הקשר בין מעשיה של הוועדה המקומית לבין הנזק.

           אשר לכיסוי הביטוחי, המתייחס לאחריותה של הוועדה המקומית, קבע בית המשפט המחוזי כי הוועדה לא הייתה מבוטחת ב"כלל" חברה לביטוח בע"מ, בתקופה הרלבנטית ובשל כך נדחתה הודעת צד ג' שהפנתה הוועדה כנגד "כלל".

5.        בבואו לשום את נזקו של המנוח, כפי שנתבע על-ידי המשיבה, מצא אמנם בית המשפט המחוזי כי אין לקבל את דרך חישוב הנזק כפי שהוצעה בחוות-הדעת של המומחה מטעם התובעת. זה האחרון הציע לשום את הנזק על-פי ההפרש שבין ההכנסה שהייתה צפויה מהשכרת המבנה לצרכי מסחר לבין ההכנסה הצפויה משימוש במבנה לצרכי מלאכה. בית-המשפט המחוזי שם מצידו את הנזקים על-פי שיעור הגריעה מדמי השכירות שהיו צפויים להתקבל מן הנכס אילו הושכר כבית מלאכה. בגין אחריותה לנזקי המנוח, כפי שנתבעו על-ידי המשיבה, חוייבה הוועדה המקומית לשלם לה סכום של 303,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בנוסך לתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עורך-דין.

6.        הוועדה המקומית מערערת על ההחלטה להטיל עליה אחריות לנזקי המנוח ולחייבה בסכום הפיצויים האמור. בה בעת, היא פנתה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את התביעה נגד העירייה (רע"א 1084/06).

           הוועדה סבורה כי הרשלנות המיוחסת לה מתבססת על פעולותיהם של מהנדס העיר ושל עובדי מחלקת מהנדס העיר, שהם עובדי העירייה. הוועדה המקומית פועלת, כך לטענתה, על סמך המלצות מהנדס העיר ועל סמך מידע שמספקים לה עובדי העירייה. לאלה אחראית העירייה, כך נטען, באחריות שילוחית. מכל מקום, כך לטענת הוועדה, אין היא מבצעת אלא תפקיד שהוטל על העירייה לבצעו ושלצורך ביצועו הוקמה הוועדה המקומית.

           אשר להטלת האחריות עליה, טוענת הוועדה, כי לא הוכחה התרשלותה, כי היא עדיין סבורה שבמסגרת תוכנית התב"ע ניתן היה לאשר בנייה של בית מסחר לחומרי בנייה, וכי לא הפרה חובה חקוקה, שכן הוראות חוק התכנון והבניה אינן מטילות עליה חובה כלשהי, ואין הן באות להיטיב עם הניזוק. הוועדה מלינה על כך שמחדליו של המנוח והעובדה שביצע שורה של חריגות בניה הם שמנעו את אישור אכלוס המבנה, והם מקימים לו, לדעתה, אשם תורם בשיעור של 100%.

           אשר לפסיקת הפיצויים טוענת הוועדה, כי בית המשפט המחוזי פסק למשיבה - התובעת בתיק - דמי נזק שלא נתבעו על-ידה משצמצמה את תביעתה לאמור בחוות-הדעת של המומחה מטעמה. לגוף הנתונים הכלולים בחוות-הדעת סבורה הוועדה כי הם מכילים אי-דיוקים רבים.

7.        הוועדה המקומית מערערת גם על עצם שומת דמי הנזק בהם חוייבה היא לשאת. זאת, כיוון שהנזק כפי שפורש על-ידי המומחה מטעם התובעת-המשיבה נתלה בעצם העובדה שניתן למנוח, שלא כדין, היתר לבניית מבנה המשמש למסחר. ואכן, המומחה מטעם התובעת ביסס כאמור את חישוב דמי הנזק על ההפרש שבין דמי השכירות שהיו מתקבלים מן הנכס אילו שימש כבית מסחר לבין דמי השכירות שהיו מתקבלים מהשכרתו כבית מלאכה. אלא שהיתר לצרכי מסחר לא יכול היה להינתן ממילא לאור התב"ע. לפיכך, ההימנעות ממתן ההיתר לא הייתה פותחת בפני המנוח את הדרך לעשות במבנה שימוש לצרכי מסחר, כשם שעצם מתן ההיתר לא סגר בפני המנוח את האפשרות הזו. שומת הנזק על-פי הפער שבין ההכנסה ממסחר להכנסה ממלאכה הייתה רלבנטית לו מצב הדברים היה הפוך והתוכנית הייתה מאפשרת קבלת היתר בניה למסחר, וזה היה מסורב ותחתיו היה ניתן היתר למלאכה.