העליון דחה בר"ע של מורשע בביצוע מעשים מגונים בקטינים. - פסקדין

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז שניתן על-ידי כב' השופטים א' טל-סג"נ,ו' מרוז, ו-ר' אמיר בע"פ 6400-09-11, מיום 6.8.2012. בפסק דינם התקבל בחלקו ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום בפתח תקווה, אשר ניתן על-ידי כב' השופט ע' רון, ביום 19.7.2011.

רקע והליכים

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין.

כתב האישום מגולל מסכת של שני אישומים המיוחסים למבקש, להלן תמציתם:      

א.        האישום הראשון - בין השנים 2010-2007 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 2010-2007 end_of_the_skype_highlighting, במספר רב של הזדמנויות, שמועדן אינו ידוע במדויק, לרוב בימי שישי בשעות אחר הצהריים, נהג המבקש ללכת לאחד משלוש המקוואות המיועדים לגברים באלעד: "אבטליון", "יוסף קארו" או "ניסים הגאון" (להלן: המקווה). נטען כי במהלך הטבילה במקוואות נהג המבקש להתחכך, כשהוא עירום, בקטינים בגילאי 13-12 שנים, שנמצאו באותה העת במקווה כשהם רוחצים בעירום, לשם גירוי וסיפוק מיני.

ב.        האישום השני - בין השנים 2010-2008 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 2010-2008 end_of_the_skype_highlighting עבד המבקש כמחנך ומורה לתלמידי כיתות א'-ד' בבית ספר לבנים "תלמוד תורה ברסלב" באלעד (להלן: התלמידים). נטען כי, במספר הזדמנויות, המבקש היה קורא לאחד מתלמידיו באקראי בשעות הלימודים ואז נהג להיצמד אליו, להרים אותו ולהכניס את ידו בין רגליו כשהוא נוגע באיבר מינו של התלמיד, ללטף את ישבנו ולהתחכך בו, וכי כתוצאה מכך חש המבקש גירוי מיני.

ביום 15.12.2011, הרשיע בית המשפט השלום את המבקש בעבירות המיוחסות לו בשני האישומים, לאחר ניהול משפט הוכחות. בעשותו כן, סמך בית המשפט את ידיו על הודאות המבקש אשר נמסרו במהלך חקירתו במשטרה, וזאת, לאחר שניהל משפט זוטא ובחן את קבילותן, בהתאם לסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, (להלן: פקודת הראיות). בית המשפט צפה בקלטות החקירה, שמע את עדויות החוקרים והמבקש, והגיע לכלל מסקנה כי לא הופעלו עליו כל אמצעים פסולים; כי ניתנה למבקש הודעה נאותה על זכותו להיוועץ בעו"ד בכלל ועל זכותו לייצוג על-ידי הסנגוריה הציבורית בפרט; וכי הודאותיו של המבקש נמסרו באופן שוטף ומרצון חופשי. בית המשפט קבע, כי יש להעניק להודאות שמסר המבקש את מלוא המשקל, וכי בחומר הראיות קיימות ראיות התומכות בהן, העולות כדי "דבר מה נוסף", ובכלל זה, עדותו של בלן המקווה; עדותו של המפקח על המשגיחים במקוואות; עדותו של מנהל בית הספר בו הועסק המבקש; ושתיקתו של המבקש בבית המשפט. לאחר אלו, קבע בית המשפט, כי על אף שלא הובאו לבית המשפט הקטינים הנזכרים בהודאותיו של המבקש, הרי שהוכח על-ידי ראיות אחרות כי המבקש אכן ביצע את העבירות המיוחסות לו.

           בגזר דינו, עמד בית המשפט על חומרת מעשיו של המבקש, אשר ביצע במספר רב של הזדמנויות מעשים מגונים בילדים רכים בשנים. לקולא, ציין בית המשפט את נסיבותיו האישיות של המבקש ואישיותו; את העובדה שהמבקש נעדר כל עבר פלילי; ואת העובדה כי הפרשה נחשפה על-ידו במהלך החקירה. לבסוף, השית בית המשפט על המבקש עונש של 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ו-15 חודשי מאסר על תנאי.

המבקש ערער על הכרעת הדין וגזר הדין לבית המשפט המחוזי מרכז, וטען כי בית המשפט השלום שגה עת קבע כי הודאותיו של המבקש הינן קבילות. זאת, לנוכח העובדה כי המבקש לא הוזהר בתחילת חקירתו כי הוא חשוד בביצוע מעשים מגונים בקטינים; העובדה כי המבקש יודע בדבר זכות ההיוועצות בעו"ד, באופן לקוני בלבד; העובדה כי המבקש לא יודע בדבר זכותו לייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית; העובדה שהמבקש לא הוחתם על הודאתו, מיד בתום בחקירה; ולנוכח כך שהמבקש אויים על-ידי חוקריו והיה נתון ללחץ נפשי ופיתוי בלתי הוגנים. עוד נטען על-ידי המבקש, כי שגה בית המשפט משקבע כי יש ליתן להודאותיו של המבקש את מלוא המשקל, וזאת, בשים לב לכך שלא "נמסרה כל אשמה" מצד הקטינים אשר נחקרו בפרשה, ולאור העובדה כי אף אחד מהעדים לא קלט בחושיו אף אחד מהאירועים בהם הורשע המבקש.

           אשר לגזר הדין, טען המבקש, כי בית המשפט השלום החמיר יתר על המידה בעונש שהושת עליו, לאור נסיבותיו לקולא, ובכלל זה, העובדה כי לא קם נגדו אף לא מתלונן אחד; העובדה כי המעשים בהם הורשע המבקש אינם מן החמורים הבאים בגדרי העבירות בהן הורשע; העובדה כי לא נגרם לקטינים כל נזק; והעובדה כי המבקש ובני משפחתו שילמו מחיר יקר של נידוי, קלון ובושה. לפיכך, התבקש בית המשפט להקל בעונשו של המבקש, בכל אופן שיראה לנכון.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש באופן חלקי, ברוב דעות. כב' השופטים א' טל ו- ו' מרוז קבעו כי יש לזכות את המבקש מהעבירות שיוחסו לו באישום השני בלבד, מחמת הספק, והעמידו את עונשו על 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל. ואילו כב' השופט ר' אמיר, בדעת מיעוט, סבר כי יש לזכות את המבקש מכל המיוחס לו, מחמת הספק, וזאת, לאור העובדה שמשקלן הפנימי של הודאות המבקש הינו נמוך, בשל פגמים בהליכי גבייתן; לנוכח העובדה כי אין בעדויות העדים ובשתיקת המבקש בבית המשפט כדי להוות "דבר מה נוסף"; ולאור העדויות המזכות של הקורבנות הנטענים.

           כב' השופטת ו' מרוז, קבעה כי בחינת תוכנן הפנימי של ההודאות מובילה למסקנה כי משקלן רב. יחד עם זאת, סברה, כי יש לזכות את המבקש מהאישומים המיוחסים לו באישום השני, משום שעדויות העדים מקימות תוספת ראייתית אך ביחס לאישום הראשון, ומשאין זה המקרה המתאים לעשות שימוש חריג בשתיקת המבקש לחובתו. סגן הנשיא א' טל, צירף את דעתו לדעתה של כב' השופטת מרוז, לפיה יש לקבל את הערעור בחלקו ולזכות את המבקש מחמת הספק מהמיוחס לו באישום השני.

           אשר לערעור על גזר הדין, קבע בית המשפט, כי לנוכח זיכוי המבקש מהמיוחס לו באישום השני, יש להעמיד את עונשו על 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל, חלף 40 חודשי המאסר שהשית עליו בית המשפט השלום.

הבקשה

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, שב המבקש על טענותיו בערעור, תוך שהוא מציין כי "נודה על אמת, באכסניא דידן אין כל שאלה משפטית סבוכה וקשה, ואף לא עניין החורג מעניינו הפרטי של המבקש". חרף זאת, טוען המבקש, כי יש ליתן לו רשות ערעור על מנת למנוע תוצאה בלתי צודקת ועיוות דין, לנוכח פגיעה מהותית בזכויותיו. בגדר זאת, מתבקש בית משפט זה לבחון מחדש את אמרותיו של המבקש במשטרה; את התנהלות חקירתו; ואת החיזוק הראייתי שנמצא להן בהודעת בלן המקווה. לטענת המבקש, קביעתם של בתי המשפט הקודמים כי יש לראות בעדות הבלן תוספת ראייתית, מהווה שגיאה היורדת לשורש העניין, שכן זה לא ראה כל מעשה אסור שביצע המבקש באיש. כן נטען, כי העובדה ששופט המיעוט סבר כי יש לזכות את המבקש מכל האישומים, מחייבת בדיקה קפדנית נוספת. על כן, טוען המבקש, כי יש ליתן לו רשות ערעור, ולהורות על זיכויו אף מהאישום הראשון בו הורשע.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה, הגעתי לידי מסקנה כי נסיבותיו של המקרה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, שכן זו שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו, לעניין זה, רע"פ 7513/12 בלאל מרעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2012); רע"פ 8014/12 פרקש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2012)). כך גם, חרף טענותיו של המבקש, אינני סבור כי המקרה דנן נמנה על אחד מאותם מקרים המצדיקים מתן רשות לדון במסגרת של הליך שיפוטי נוסף משיקולים של צדק (ראו, לעניין זה, רע"פ 2777/11 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.2012); רע"פ 7572/12 קמאל הזייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2012)).

           זאת ועוד, טענותיו של המבקש מלמדות כי למעשה מדובר בערעור נוסף על הכרעתו של בית המשפט המחוזי, ומופנות בעיקרן כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות אשר, כידוע, התערבות בהן תעשה אך במקרים חריגים ומצומצמים, אשר אינם קיימים במקרה דנן. עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות אשר בחנו ודנו בטענותיו לעומקן, זאת, הן לעניין קבילות ההודאות שמסר במשטרה, הן לעניין משקלן הפנימי והן בנוגע לערכה הראייתי של התוספת הראייתית הנדרשת. ומכאן, לא רק שאין מדובר במקרה המעורר סוגיה בעלת חשיבות מיוחדת החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, אלא גם שאין לומר כי נגרם למבקש עיוות דין או אי צדק.

           לפיכך, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.