העליון דחה בקשה לעיכוב ביצוע של מורשע בעבירות זיוף בהיקף של עשרות מליוני שקלים - פסקדין

           בפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ע' מודריק) בת"פ 40237/04.

1.        נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום. בשנת 1997 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב האישום הראשון אשר ייחס למבקש עבירות מס וזיוף בהיקף של עשרות מיליוני ש"ח. בשנת 1998 הוגשה לבית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית לפיה המבקש אינו כשיר לעמוד לדין, ולפיכך הופסקו ההליכים נגדו וניתן לו צו לטיפול מרפאתי כפוי. בשנת 2001 שוחרר המבקש מהטיפול הכפוי, ורק בשנת 2003 נודע על כך למשיבה. בשנת 2004, הוגש נגד המבקש כתב האישום בשנית באישור היועץ המשפטי לממשלה. במהלך המשפט שוב העלה המבקש טענות לאי כשירותו לעמוד לדין ולגבי מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירות. בעניין זה הוגשו מטעם הצדדים מספר רב של חוות דעת פסיכיאטריות סותרות. בסופו של דבר אימץ בית המשפט את חוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי שקבעו כי המבקש מתחזה לחולה נפש, ומכאן שהוא כשיר לעמוד לדין.

           בשנת 2007 הוגש לבית משפט השלום בחיפה כתב האישום השני אשר ייחס למבקש עבירות מס שבוצעו בתקופה שלאחר הגשת כתב האישום הראשון. המבקש הודה בעובדות כתב האישום השני, ולבקשתו צורף תיק זה לכתב האישום הראשון, שבו לא הודה ומשפטו התנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

           לאחר ניהול ההוכחות בתיק, הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בעבירות שיוחסו לו בשני כתבי האישום - עבירות של זיוף מסמכים בנסיבות מחמירות; השמטת הכנסה שיש לכללה בדו"ח; הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים; שימוש במרמה, ערמה ותחבולה; ניכוי שלא כדין של מס תשומות; ובקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

2.        ביום 13.3.12 גזר בית המשפט על המבקש שמונה שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי וקנס כספי בסך מיליון ש"ח. בגזר הדין עמד בית המשפט על חומרת העבירות שבהן הורשע המבקש ועל היקפן העצום. חומרה יתירה במעשיו של המבקש מצא בית המשפט בעובדה כי אף לאחר הגשת כתב האישום הראשון בשנת 1998 לא חדל הוא מביצוע עבירות מס. עוד צוינה לחובתו של המבקש התנהלותו במהלך המשפט. בעניין זה נקבע כי המבקש "עשה כל שניתן כדי לשבש את קיום ההליך הפלילי" (עמוד 7 לגזר הדין). בין היתר, נקבע שהמבקש העלה טענה שקרית בדבר מצב נפשי פסיכוטי ולא התייצב לדיונים שנקבעו. כל אלה גרמו להימשכות ההליך הפלילי במשך שנים ארוכות. לזכותו של המבקש זקף בית המשפט את עברו הנקי עובר לפרשות אלה.

3.        לאחר מתן גזר הדין, עתר המבקש לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל. בית המשפט נעתר לבקשה וקבע את המועד לתחילת ריצוי העונש ביום 29.4.12. ביום 23.4.12 הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, וזאת בטרם הוגשה הודעת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט (כבוד השופט נ' הנדל) עיכב את ביצוע עונש המאסר עד ליום 4.5.12. ביום 29.4.12 הוגשה הודעת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וביום 2.5.12 הוגשה הבקשה שבפניי.

4.        המבקש סבור כי סיכויי הערעור שהגיש הם טובים וזאת ממספר טעמים. ראשית, החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה המבקש כשיר לעמוד לדין ניתנה ללא נימוקים. זאת, בשים לב לעובדה שלמבקש היסטוריה ארוכה של אשפוזים ממושכים, הוא הוכרז פסול דין, מונה לו אפוטרופוס ובעניינו התקבלו חוות דעת פסיכיאטריות רבות וסותרות. שנית, לשיטת המבקש נפלו פגמים בכל הנוגע לחידוש כתב האישום הראשון נגדו לאחר שחלפו למעלה משש שנים ממועד הפסקתו של ההליך בשנת 1998. באשר לערעור על חומרת העונש נטען כי בית המשפט המחוזי היה חשוף לראיות פסולות, וכי לא ניתן משקל מספיק לחלוף הזמן מביצוע העבירות ועד למתן גזר הדין ולמצבו הבריאותי של המבקש. מעבר לכך, נטען כי לא נשקפת מן המבקש מסוכנות והוא היה משוחרר לכל אורך משפטו.

5.        המשיבה מתנגדת לקבלת הבקשה. באשר למצבו הנפשי של המבקש נטען כי בעניין זה הוגשו מספר חוות דעת פסיכיאטריות והתקיימו ארבעה דיוני הוכחות. לאחר כל אלה, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המבקש כשיר לעמוד לדין, ולפיכך קיים סיכוי קלוש שערכאת הערעור תתערב בעניין זה, ומכאן שסיכויי הערעור קלושים. המבקשת סבורה שהעבירות שבהן הורשע המבקש הן חמורות, ועונש המאסר שהושת עליו הינו ארוך, באופן שמצדיק את דחיית הבקשה. בנוסף, נטען כי יש לזקוף לחובתו של המבקש את התנהגותו במשך המשפט, אשר גרמה להימשכות ההליכים בתיק.

6.        לאחר שבחנתי את הבקשה, שמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובמסמכים שהגישו הצדדים, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, נקודת המוצא בדיון בבקשה מסוג זה הינה כי נאשם שהושת עליו עונש מאסר יחל בביצועו המיידי, וככלל, אין בהגשת ערעור כדי להצדיק את עיכוב ביצוע גזר הדין (ראו למשל: ע"פ 8397/10 זועבי נ' מדינת ישראל פס' 5 להחלטה (לא פורסמה, 28.11.2010)). בבואו של בית המשפט לדון בבקשה לעיכוב ביצוע העונש עליו לאזן בין האינטרס הציבורי באכיפתו היעילה של הדין הפלילי ובהרחקת גורמים המסכנים את הפרטים בחברה, לבין הצורך להימנע מפגיעה בנידון עקב מאסרו המיידי, אם יתברר בדיעבד שמאסרו היה בלתי מוצדק, או אם יוחלט להפחית באופן ניכר מהעונש שנגזר עליו (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 270 (2000) (להלן: פרשת שוורץ)).

           השיקולים המנחים את מלאכת האיזונים נפרשו בפרשת שוורץ, בה נמנו, בין היתר, השיקולים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי ונסיבותיו האישיות של הנידון. יישום שיקולים אלה בנסיבות המקרה דנן מעלה כי אין הם מצדיקים חריגה מנקודת המוצא, לפיה יבוצע העונש באופן מיידי. מבלי לקבוע מסמרות, לא התרשמתי כי סיכויי הערעור גבוהים. אמנם מדובר בערעור המופנה גם נגד ההרשעה, שקבלתו עשויה להוביל לביטול עונש המאסר, אולם חלקו הארי של הערעור מכוון נגד החלטת בית המשפט המחוזי לפיה המבקש כשיר לעמוד לדין. בעניין זה הוגשו לבית המשפט מספר רב של חוות דעת פסיכיאטריות מטעם הצדדים והוקדשו לכך ארבע ישיבות הוכחות שבהן נחקרו העדים המומחים. לא ניתן לומר שבית המשפט המחוזי התעלם מהטענות שהועלו, מהראיות ששמע ונראה שלא הייתה אבן שלא הפך בעניין זה. בנסיבות אלה, נראה כי סיכויי הערעור ביחס לנקודה מרכזית זו אינם גבוהים. פרט לכך, וכאמור מבלי לקבוע מסמרות בדבר, לא מצאתי שיש ביתר הטענות שהועלו בכתב הערעור כדי לשנות מהמסקנה בדבר סיכויי הערעור. באשר לערעור על העונש, דומני שניתן לומר כי אף אם הוא יתקבל, אין זה סביר שעונש המאסר יבוטל כליל, ומשכך תחילת ריצוי העונש לא תשפיע על הדיון בערעור.

           נוסף על כך, העבירות שבהן הורשע המבקש הן עבירות חמורות הפוגעות באינטרסים לאומיים ובקופה הציבורית מחד, ובעקרון השוויון המחייב נשיאה שוויונית בנטל המס מאידך (ראו: על"א 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו נ' צלטנר, פ"ד נו(2) 895, 903-902 (2002)). כמו כן, נסיבות ביצוע העבירות הן חמורות, בין היתר, נוכח העובדה שהמבקש ביצע את העבירות לאורך תקופה של כתריסר שנים, ואף הוסיף לבצען לאחר שהוגש נגדו כתב האישום הראשון ובגין כך הוגש נגדו כתב האישום השני. חומרת העבירות ונסיבות ביצוען מעצימות בנסיבות העניין את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר.

           גם השיקול הנוגע למשך המאסר שהושת על המבקש מוביל לדחיית הבקשה. תקופת המאסר שהושתה על המבקש הינה ממושכת, ואינה מקימה חשש כי המבקש ישלים את תקופת המאסר בטרם יתברר הערעור.

           נוכח השיקולים שפורטו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה דנן גובר האינטרס הציבורי בביצוע המיידי של גזר הדין על האינטרס הפרטי של המערער בעיכוב ביצוע העונש.

           נוכח האמור, הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר נדחית. המבקש יתייצב לריצוי מאסרו ביום 5.6.12 בשעה 9:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. עד למועד זה, יישארו בעינן ההגבלות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ביום 13.3.12.

           ניתנה היום, ג' בסיון תשע"ב (24.5.12).