העליון דחה בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין של מורשע בתקיפה. - פסקדין

           בפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המבקש בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ד' סלע) בת"פ 6963-01-11.

1.        המבקש הורשע בעבירות של סיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות וביצוע בצוותא של תקיפה בנסיבות מחמירות. על פי העובדות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ביום 24.12.10 בסביבות השעה 01:00, סמוך לתחנה המרכזית בחדרה התפתח עימות בין המבקש ושני חבריו (להלן: אדם וא') לבין המתלונן וחברו (להלן: מנשה). זמן קצר לאחר העימות תקף מנשה את המבקש בפניו ובראשו (להלן: האירוע המקדים). בעקבות אירוע זה החליטו המבקש וחבריו "לסגור חשבון" עם המתלונן, וזאת מאחר שסברו כי הוא זה שעמד מאחורי תקיפת המבקש על ידי מנשה. בסביבות השעה 03:00, הגיעו המבקש וחבריו אל המקום שבו שהה המתלונן, כאשר ברשותו של אדם סכין. אדם פנה אל המתלונן, שאל היכן מנשה והטיח בו כי הוא ומנשה תקפו את המבקש. לאחר מכן תקף אותו וסטר על פניו. בהמשך התנפלו המבקש וחבריו על המתלונן, הפילוהו ארצה, הכו אותו ובעטו בפניו. אדם דקר את המתלונן באמצעות הסכין שהחזיק מספר פעמים בחזהו, בבטנו, בזרועו ובירכו, כל זאת חרף צעקותיו. כל אותה העת המשיכו המבקש וא' להכותו כשהוא שרוע על הארץ. כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלונן פצע חודר בבית חזה שמאל, פצע בבית חזה מימין, פצעים בבטן וחתכים בזרוע ובירך. המתלונן הובהל לבית חולים כשהוא סובל ממצוקה נשימתית, שם עבר ניתוח לתפירת מעיו ואושפז במשך שמונה ימים.

2.        בית המשפט המחוזי הורה על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו של המבקש. מהתסקיר עלה כי למבקש דפוסי שתייה בעייתיים בנסיבות חברתיות, אולם הוא לא רואה עצמו כמי שזקוק להתייחסות טיפולית והוא סרב להצעה לבחון התאמתו לטיפול גמילה מאלכוהול. משכך, נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית לגביו. עוד עלה כי המבקש אינו נוטל אחריות על המיוחס לו. הוא אמנם אישר כי פנה לחבריו על מנת שיעזרו לו לטפל בפציעתו וסיפר להם על תקיפתו, אולם הכחיש כי היה שותף פעיל בתקיפת המתלונן. בנוסף, צוין כי המבקש חווה את חמשת הימים בהם היה נתון במעצר באופן קשה, במהלכם חשש כי יותקף על ידי עצורים אחרים והתקשה לקבל עובדת היותו מעורב בפלילים. קצינת המבחן הביעה חשש כי שליחתו למאסר תחשוף אותו לניצול על ידי אסירים חזקים ממנו.

3.        ביום 2.5.12 גזר בית המשפט המחוזי על המבקש 24 חודשי מאסר בפועל בניכוי 5 ימים בהם היה במעצר; 18 חודשים מאסר על תנאי; וכן פיצוי למתלונן בסך 18,000 ש"ח. בגזר הדין עמד בית המשפט על חומרת העבירות שבהן הורשע המבקש ועל הנסיבות המחמירות שבהן בוצעו. כך למשל, ציין בית המשפט כי לא מדובר באירוע ספונטני, אלא עסקינן במתקפה מתוכננת אשר בוצעה ביוזמת המבקש, למרות שהמתלונן לא לקח חלק באירוע המקדים ואף לא נכח בו. בית המשפט עמד על הנזק הרב שנגרם למתלונן בעקבות התקיפה האלימה, וציין כי רק בדרך נס לא נגרמה תוצאה קשה יותר. לזכותו של המבקש זקף בית המשפט את גילו הצעיר, עברו הנקי ואת נסיבותיו האישיות.

           יצוין כי לאחר מתן גזר הדין, עתר בא כוח המבקש לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל. בית המשפט דחה את הבקשה בציינו כי המבקש הורשע בעבירות חמורות וכי הושתה עליו תקופת מאסר ממושכת. משכך, החל המבקש בריצוי מאסרו כבר באותו יום.

4.        ביום 3.5.12 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, ולצידו את הבקשה שבפניי. טענתו המרכזית של המבקש המצדיקה לשיטתו את עיכוב ביצוע העונש נוגעת לסיכויי הערעור. נטען כי סיכויי הערעור טובים שכן הרשעתו מבוססת רק על עדותו של המתלונן, אשר היה שתוי בעת האירוע ובדמו נמצאו סמים. עוד צוין כי אמנם המתלונן הסכים לערוך עימות במשטרה עם אדם, אך סרב להתעמת עם המבקש. בנוסף, נטען כי גרסתו של המתלונן, לפיה המבקש וחבריו המשיכו לתקוף אותו בפניו לאחר שנדקר והיה שרוע על הארץ, אינה מתיישבת עם התעודות הרפואיות שהוגשו לבית המשפט, שמהן עלה כי לא נגרמו לו פציעות בפנים. באשר לעונש, נטען כי הוא חמור ביחס לרף הענישה המקובל, וכי על א', שאמנם היה קטין בעת הגשת כתב האישום, נגזרו 12 חודשי מאסר בפועל בלבד ועונשו עוכב עד להגשת ערעור. המבקש סבור כי ככל שעונש המאסר בפועל לא יעוכב, עלול הערעור שהגיש להפוך ללא רלוונטי. לבסוף מדגיש המבקש את נסיבותיו האישיות ומפנה לאמור בתסקיר שירות המבחן.

5.        המשיבה מתנגדת לקבלת הבקשה. לשיטתה, הבקשה שבפניי שונה מבקשה רגילה לעיכוב ביצוע של עונש מאסר, שכן המבקש החל לרצות את מאסרו, ומשמעות קבלתה היא שחרורו ממאסר. המשיבה סבורה כי אמנם תקופת המאסר שהושתה על המבקש אינה מאוד ממושכת, אולם אין בכך כדי להצדיק את קבלת הבקשה. לדעתה, הפתרון הנכון במקרה דנן הוא לקבוע את שמיעת הערעור בתוך זמן קצר, ולכך היא מסכימה. ביחס לסיכויי הערעור טוענת המשיבה כי הם נמוכים מן הטעם שעיקרו של הערעור מופנה נגד קביעות עובדה ומהימנות של בית המשפט המחוזי. לבסוף מדגישה המשיבה את חומרת המעשים בהם הורשע המבקש ואת נסיבות ביצוען.

6.        לאחר שבחנתי את הבקשה, שמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בדיון בבקשה לעיכוב בצוע נקודת המוצא הינה כי נאשם שהושת עליו עונש מאסר יחל בביצועו המיידי של העונש, וככלל, אין בהגשת ערעור כדי להצדיק את עיכוב ביצוע גזר הדין (ראו למשל: ע"פ 8397/10 זועבי נ' מדינת ישראל פס' 5 להחלטה (לא פורסמה, 28.11.2010)). בבואו של בית המשפט לדון בבקשה לעיכוב ביצוע העונש עליו לאזן בין האינטרס הציבורי באכיפתו היעילה של הדין הפלילי ובהרחקת גורמים המסכנים את הפרטים בחברה, לבין הצורך להימנע מפגיעה בנידון עקב מאסרו המיידי, אם יתברר בדיעבד שמאסרו היה בלתי מוצדק, או אם יוחלט להפחית באופן ניכר מהעונש שנגזר עליו (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 270 (2000) (להלן: פרשת שוורץ)).

           השיקולים המנחים עת אנו נדרשים לבצע את מלאכת האיזונים נפרשו בהרחבה בפרשת שוורץ, בה נמנו, בין היתר, השיקולים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי ונסיבותיו האישיות של הנידון. יישום שיקולים אלה בנסיבות המקרה דנן מוביל למסקנה כי אין הצדקה לחרוג במקרה הנוכחי מנקודת המוצא, לפיה יבוצע העונש באופן מיידי. ראשית, מבלי לקבוע מסמרות ועם כל הזהירות המתחייבת, לא התרשמתי כי סיכויי הערעור גבוהים. אמנם מדובר בערעור המופנה גם נגד ההרשעה, שקבלתו עשויה להוביל לביטול עונש המאסר, אולם כאמור חלקו הארי של הערעור מכוון נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ותוקף את מהימנות עדותו של המתלונן. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים (ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 544 (2002)). מבלי להיכנס לגופן של העדויות, נראה שבית המשפט מצא חיזוקים חיצוניים לגרסת המתלונן, שאותה מצא כמהימנה. בנוסף, בית המשפט בחן לעומק את טענת ההגנה, לפיה אין לתת אמון בגרסת המתלונן שכן הוא היה בעת האירוע שיכור ותחת השפעת סמים, ומצא לדחותה. באשר לסיכויי הערעור על העונש, דומני שניתן לומר כי אף אם ימצא בית המשפט שיש להקל במידת מה בעונשו של המערער, אין זה סביר שעונש המאסר יבוטל כליל.

           שנית, המבקש הורשע כאמור בעבירות אלימות חמורות ביותר. נסיבות ביצוען הינן קשות, בין היתר, נוכח העובדה שתקיפת המתלונן נעשתה בחבורה ובתכנון מוקדם, ומשום שהמבקש וחבריו המשיכו להכות את המתלונן גם לאחר שנדקר על ידי אדם והתבוסס בדמו על הרצפה. חומרת העבירות ונסיבות ביצוען מעצימות את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר.

           עוד יצויין כי המבקש החל לרצות את עונש המאסר שהושת עליו מייד עם מתן גזר הדין. במקרים מסוג זה, נקבע כי יידרשו טעמים מיוחדים כדי להצדיק את קטיעת העונש ושחרור ממאסר (ע"פ 10821/08 אבו קרינאת נ' מדינת ישראל, פס' 23 להחלטה (לא פורסמה, 1.1.2009) והאסמכתאות הנזכרות שם). לא מצאתי כי בעניינו של המבקש מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את שחרורו ממאסרו.

           הנה כי כן, נוכח השיקולים שפורטו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה דנן גובר האינטרס הציבורי בביצוע המיידי של גזר הדין על האינטרס הפרטי של המערער המבקש לעכב את ביצוע העונש. לצד האמור, בשים לב להסכמת המשיבה להקדים את מועד שמיעת הערעור, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, גילו הצעיר ועברו הנקי, וכדי לאיין את החשש כי המבקש ישלים את תקופת מאסרו בטרם יתברר ערעורו, או חלק ניכר ממנה, מצאתי כי יש לקבוע את שמיעת הערעור שהגיש המבקש בהקדם האפשרי ולא יאוחר מיום 15.7.12.

           נוכח האמור, הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר נדחית בכפוף להקדמת המועד לשמיעת הערעור, כמפורט לעיל.

           ניתנה היום, כ"א באייר תשע"ב (13.5.12).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: