העליון דחה בקשה למשפט חוזר- המבקש מתחמק מהעונש שנגזר עליו - פסקדין

           לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר בעניינו של המבקש לפי סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק). המבקש הורשע בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני) בעבירות של השפעה בדרכי תרמית על שעריהם של ארבעה ניירות ערך, במספר רב של מקרים, לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך); ואי-מתן הודעה על שינוי באחזקות בעל עניין בכוונה להטעות משקיע סביר, במספר רב של מקרים, לפי סעיפים 37, 53(א)(4) ו-53(ד) לחוק ניירות ערך, ותקנות 30 ו-33 לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), התש"ל-1970. בגזר-הדין הושתו על המבקש שנים-עשר חודשי מאסר בפועל שהומרו בערעור לבית המשפט המחוזי בשישה חודשי מאסר שירוצו עבודות שירות; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור את העבירות בהן הורשע בתוך שלוש שנים; וקנס כספי בסך 100,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר תחתיו.

השתלשלות ההליכים

1.        נגד המבקש ושני אנשים נוספים (להלן: הנאשמים הנוספים) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות על חוק ניירות ערך. המבקש עסק בתקופה הרלוונטית בהשקעות בניירות ערך ובניהול תיקי השקעות יחד עם אחיו (להלן: האח). על פי כתב האישום, בתקופה שבין 3.1.93 - 21.1.94 היו המבקש ואחיו (להלן: האחים) פעילים מרכזיים בבורסה והתייחסו להחזקותיהם בניירות ערך כאל יחידה אחת. האחים פעלו בצורה מסיבית בעיקר בארבע מניות (להלן: המניות) של ארבע חברות (להלן: החברות). במחצית הראשונה של שנת 1993 (להלן: תקופת האיסוף) רכשו האחים כמויות גדולות של מניות בארבע החברות בסכומים של עשרות מיליוני ש"ח, וזאת באמצעות אשראים גבוהים שניתנו להם מחברי הבורסה. תקופה זו התאפיינה במסחר תנודתי מאד בארבע המניות. רכישותיהם של האחים בארבע המניות היו הגורם המכריע לעליית השערים, כאשר הם הפכו להיות מזוהים בציבור המשקיעים עם מניות אלה. במחצית השנייה של שנת 1993 (להלן: תקופת הקליטה) החלו היצעים גדולים במניות. האחים פעלו לקליטת ההיצעים על מנת למנוע את ירידת שערי המניות מחשש לפגיעה בשווי החזקותיהם. בעשרות מועדים שונים, רכשו האחים את המניות במטרה להשפיע על תנודות שעריהן שלהן ולא מתוך השאיפה להגדיל את החזקותיהם. למאמץ זה נרתמו הנאשמים הנוספים, אך בהיקף קטן משמעותית מזה של המבקש ואחיו. כתוצאה מרכישותיהם, הפכו האחים לבעלי עניין בשלוש מן החברות. בעקבות לחצים מצד חברי הבורסה למכור מניות בשל חריגה מאשראי, האחים מכרו חלק ממניותיהם בעשרות מועדים מבלי שדיווחו על כך לחברות, לרשות לניירות ערך ולבורסה, במטרה להטעות את ציבור המשקיעים באשר לפעילותם בבורסה. בקליטת ההיצעים ואי-הדיווח על מכירותיהם, השפיעו המבקש ואחיו בדרכי תרמית על שערי המניות. יצוין, כי בכתב האישום המקורי הועמד לדין גם אחי המבקש, אך הוא הושמט מכתב האישום המתוקן לאחר שעזב את הארץ והוגש כנגדו כתב אישום נפרד.

2.        בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני) הרשיע את המבקש בעבירות של השפעה בדרכי תרמית על שעריהם של ארבעה ניירות ערך, במספר רב של מקרים, לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, ובעבירות של אי-מתן הודעה על שינוי באחזקות בעל עניין בכוונה להטעות משקיע סביר, במספר רב של מקרים, לפי סעיפים 37, 53(א)(4) ו-53(ד) לחוק ניירות ערך, ותקנות 30 ו-33 לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), התש"ל-1970. נקבע כי המבקש והנאשמים הנוספים השפיעו בדרכי תרמית על שערי המניות, הואיל וכוונתם בתקופת הקליטה לא הייתה לבצע פעילות כלכלית אמיתית של רכישת מניות לצורך הגדלת החזקותיהם, אלא למנוע את הירידה בשערי המניות. זאת משום שהתמוטטות שערי המניות הייתה מביאה להתמוטטות כלכלית של המבקש ואחיו, משרכשו את כל המניות באשראי בנקאי, כאשר המניות עצמן שימשו כביטחונות של הבנק. כן נקבע כי המבקש נמנע באופן עקבי ומתוכנן מלדווח על מכירות המניות שביצעו הוא ואחיו בתקופת הקליטה, מתוך מודעות לחובת הדיווח החלה עליו בהיותו "בעל עניין", מחשש כי דיווחים על מכירות יביאו להיצעים נוספים ולירידת שערים. בית המשפט התבסס בהכרעתו על הודאת המבקש בחקירתו ברשות לניירות ערך; על נתוני מסחר בבורסה שהתייחסו למידת השפעתו של המבקש על שערי המניות; על פעילותו של המבקש בשלב המאזנות ולא בשלב הלידר; על עדויות משקיעים נוספים שהתבקשו על ידי המבקש לסייע בקליטת היצעים לצורך מניעת ירידת השער; ועדויות בדבר מצוקתו הכלכלית של המבקש וניסיונותיו לצמצם את החריגה באשראי.

           בית המשפט גזר על המבקש שנים-עשר חודשי מאסר בפועל, שנים עשר חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור את העבירות בהן הורשע בתוך שלוש שנים, וקנס כספי בסך 100,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר תחתיו.

3.        המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על הכרעת הדין וגזר הדין (ע"פ 71263/03 סלדקוב שפיר נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.05)). בית המשפט (כב' השופטים ד' ברלינר, ז' המר, י' שיצר) דחה את הערעור על הכרעת הדין, באמצו את ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט השלום. בתוך כך, נקבע כי התנהלותו של המבקש ואי-הדיווח על פעילותו שוללים בצורה מובהקת וחד-משמעית את טענתו כי פעל בתום לב. בנוסף, דחה בית המשפט שורת טענות שהעלה המבקש בדבר שגיאות שנפלו בקביעת העובדות על ידי בית משפט השלום. כך, נפסק כי אין ממש בטענת המבקש לפיה לא היה נתון במצוקת אשראי וכי במעשיו התכוון רק להגדיל החזקותיו. כן נקבע כי בדין הסתמך בית משפט השלום על הודאת המבקש בחקירתו וייחס לה משקל מלא. אשר על כן, קבע בית המשפט כי הוכחו יסודות עבירת ההשפעה בדרכי תרמית. עוד נקבע כי אין בסיס לטענתו המאוחרת של המבקש כי לא דיווח על קניות ומכירות של מניות בשל רשלנות גרידא ולפיכך גם לעניין עבירת אי-הדיווח לא מצא בית המשפט המחוזי הצדקה להתערבות. לצד זאת, קיבל בית המשפט את הערעור על גזר הדין, משמצא מקום להתחשבות נוספת בנסיבות לקולא הנוגעות למבקש. על כן, הומרו שנים-עשר חודשי המאסר בשישה חודשי עבודות שירות, כאשר יתר רכיבי העונש נותרו ללא שינוי.

4.        המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (רע"פ 6832/05 סלדקוב שפיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.9.05)). בית המשפט (כב' השופט א' א' לוי) דחה הבקשה וקבע כי טענות המבקש - לפיהן פסקי הדין של הערכאות הקודמות הינם "מהפכניים" ולוקים בחוסר הבנה בסיסי של שיטות המסחר בבורסה, כלשונו, מהוות אצטלה כדי לזכות בבמה נוספת לתקיפת הממצאים העובדתיים שנקבעו לחובתו. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בממצאים העובדתיים נוכח הניתוח העובדתי המקיף והנרחב שערכו ערכאות דלמטה. למען הסר ספק הוסיף בית המשפט כי אין צורך בליבון נוסף של הסוגיות המשפטיות העולות מהפרשה, אשר נבחנו בעבר די הצורך בפסיקת בית המשפט העליון.

הבקשה למשפט חוזר

5.        בבקשה דנן טוען המבקש כי כל עילות סעיף 31(א) לחוק מתקיימות בעניינו, ובכלל זה: כי ראיות התביעה יסודן בשקר או בזיוף; כי הוצגו עובדות או ראיות העשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובתו; כי אדם אחר - אחד מהנאשמים הנוספים - הורשע בינתיים בביצוע העבירה; וכי נתעורר חשש של ממש כי מההרשעה נגרם למבקש עיוות דין. יחד עם זאת, סבור המבקש כי אין תועלת בקיומו של משפט חוזר אף שנתקיימו העילות שבסעיף 31(א), ועל כן יש להורות על זיכויו בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט.

6.        תמצית טענותיו של המבקש, אותן פירט באריכות, הינה כי העבירות בהן הורשע אינן קיימות בספר החוקים של מדינת ישראל, כי הן תיאורטיות בלבד ולא ניתנות ליישום בפועל וכי הפירושים שיצק להן בית משפט השלום הינם "פרי המצאתו", כך בלשונו. המבקש מוסיף וטוען כי פסק הדין הושג במרמה, תוך שהתביעה ובית המשפט טופלים עליו האשמות שווא שהביאו להרשעתו. לצד טענות אלה מציע המבקש הסברים משלו ביחס למצב הדברים, כפי שהוא רואה אותו. את עיקר יהבו משליך המבקש על ממצאיו העובדתיים ועל מסקנותיו של בית משפט השלום. כך למשל, טוען המבקש כי כוונתו בתקופת הקליטה הייתה להגדיל את החזקותיו ולא למנוע את ירידת שערי המניות; כי קליטת ההיצעים נעשתה בתקופת האיסוף בלבד ואי-הדיווח התרחש בתקופת הקליטה; כי כלל לא היה בכוחו להשפיע בפועל על שערי המניות; כי לא הייתה לו חובת דיווח על קניות ומכירות של מניות משום שלא היה בעל עניין בחברות בתקופת הקליטה; ועוד כהנה וכהנה טענות עובדתיות מעין דא.

טענות המשיבה

7.        המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה למשפט חוזר על הסף מאחר שהמבקש כלל אינו מרצה את העונש שנגזר עליו. פורט כי ביום 7.6.09 הורה נציב בתי הסוהר על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שנגזרו על המבקש, משום שהלה ביצע רק שבעה ימים מהעונש שנגזר עליו עד למועד זה, ועל כן נקבע כי על המבקש לרצות את יתרת העונש במאסר. המבקש הגיש עתירה מנהלית על החלטה זו לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (עע"א 2603/09 אריה שפיר נ' שירות בתי הסוהר). במסגרת העתירה הסכימה המשיבה לשבץ את המבקש מחדש בעבודות שירות. אלא שניסיונות ליצור קשר עם המבקש עלו בתוהו, ולכן דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את העתירה ופסק כי המבקש ירצה את יתרת עונשו בבית הסוהר. משלא התייצב המבקש לריצוי העונש, הגיש הממונה על עבודות השירות תלונה נגדו במשטרה בגין הפרת הוראה חוקית וביום 26.1.10 הוצא נגד המבקש צו מעצר. ניסיונות לאתרו מאז לא הניבו דבר והמבקש הוכרז כ"דרוש לחקירה". מטעם זה בלבד, כך גורסת המשיבה, יש לדחות את הבקשה. המשיבה לא כללה בתגובתה כל התייחסות לגופן של טענות המבקש.

8.        המבקש השיב לתגובת המשיבה. טענתו המרכזית היא כי ביצוע מאסרו מעוכב. לדבריו, ביום 12.7.05 הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על הפסקת ריצוי עבודות השירות שלו עד לסיום מאסרו בגין אי-תשלום הקנס בו חויב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. נקבע כי לאחר סיום המאסר ימשיך המבקש לרצות את עבודות השירות שהופסקו. אלא שבאותה עת הגיש המבקש לבית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור שלו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עקב כך טוען הוא כי עוכב תשלום הקנס וכפועל יוצא מכך - עוכב גם המאסר עקב אי-תשלומו, עד להכרעת בית המשפט העליון בבקשה. כאמור, בית המשפט העליון דחה את הבקשה ביום 20.9.05 וביטל בהחלטתו את עיכוב תשלום הקנס. מהשתלשלות עניינים זו הסיק המבקש כי ראשית עליו להסדיר את סוגיית הקנס, אם על דרך תשלומו ואם במאסר, ורק לאחר מכן ימשיך בביצוע עבודות השירות. לטענתו, זאת הסיבה בעטיה לא המשיך בביצוע עבודות השירות בין השנים 2005 - 2009. 

דיון והכרעה

9.        עיינתי בבקשה ובחומר הנלווה והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.7.05, אכן, עבודות השירות שנגזרו על המבקש הופסקו בחודש יולי 2005 עד לריצוי המאסר בגין אי-תשלום הקנס. לאחר מכן עוכב תשלום הקנס בהחלטת בית המשפט העליון מיום 14.7.05 וזאת עד להכרעה בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש. כבר בספטמבר 2005, משנדחתה בקשת רשות הערעור, בוטל עיכוב תשלום הקנס על ידי בית המשפט העליון והיה על המבקש לשלם הקנס או לרצות המאסר תחתיו. בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.7.05 היה על המבקש להסדיר ראשית את תשלום הקנס ורק לאחר מכן להמשיך בביצוע עבודות השירות. ואולם, מהמסמכים שצורפו לתגובת המשיבה עולה כי המבקש נמנע כל-העת מתשלום הקנס ולכן ברי כי לא "הגיע לשלב הבא" - ביצוע עבודות השירות (ראו בקשת הממונה על עבודות השירות להפסקה מנהלית של עבודות השירות מיום 2.6.09 והחלטת נציב בתי הסוהר בבקשה מיום 7.6.09). אין בפי המבקש כל הסבר מדוע במשך ארבע שנים שלמות לא שילם הקנס או ריצה המאסר תחתיו, הכל כאשר גורמים מטעם יחידת הממונה על עבודות השירות מנסים לאתרו ללא הועיל.

           רק בחודש אפריל 2009 נאסר המבקש בגין אי-תשלום הקנס לתקופה של כארבעה חודשים. בתקופה זו אותר על ידי הממונה על עבודות השירות והוחלט כי עליו לרצות את עבודות השירות במאסר מאחורי סורג ובריח. המבקש תקף ההחלטה במסגרת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. לאחר שבית המשפט העניק למבקש הזדמנות נוספת לבצע את עבודות השירות אך ניסיונות לאתרו כשלו - נדחתה עתירתו והוחלט על ריצוי עבודות השירות בבית הסוהר. המבקש, ששוחרר זה מכבר מהמאסר שריצה בגין אי-תשלום הקנס, לא התייצב לריצוי יתרת העונש בבית הסוהר וניסיונות נוספים לאתרו מצד גורמים שונים לא צלחו עד שהוצא נגדו צו מעצר.

           בנסיבות המתוארות, טענת המבקש כי היה עליו להסדיר תחילה את הקנס ורק לאחר מכן להמשיך בעבודות השירות הינה מיתממת ויש לדחותה בשתי ידיים. הרושם המתקבל הוא כי המבקש מנסה להתחמק זה זמן רב מביצוע העונש שנגזר עליו ועושה דין לעצמו. לטעמי, די בהתנהלות זו כדי לקבוע כי המערער פונה לבית המשפט עת שהוא פועל על דעתו בניגוד להחלטות בית המשפט בעניינו ועל כן אין מקום להיעתר לבקשתו. יפים לעניין זה דבריו של השופט לוי:

"מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות הן על הסף והן לגופה. על הסף, הואיל ומתגובת היועץ המשפטי לממשלה עולה, כי המבקש לא התייצב לריצוי עונשו ומשטרת ישראל טרם הצליחה לאתרו. זו עובדה תמוהה ביחס למי שפונה לבית המשפט ומבקש סעד, שהרי משמעות התנהגותו היא שהמבקש אינו מציית להחלטות שיפוטיות, ודי בעובדה זו לעתים כדי לשלול את זכותו לסעד." (מ"ח 5208/03 סוקוסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 6 (לא פורסם, 23.6.03)).

10.      למעלה מן הצורך, והגם שהמשיבה לא התייחסה לעניין זה בתגובתה, אציין כי נראה שיש לדחות את טענות המבקש גם לגופו של עניין. לא עלה בידי המבקש להצביע על אף אחת מהעילות לקיומו של משפט חוזר הקבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט ומכאן שממילא לא עלה בידו לבסס את תחולתו של סעיף 31(ד) בעניינו. עיקר טענות המבקש נוגע לתשתית העובדתית כפי שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית ונבחנה על ידי ערכאת הערעור. יתר טענותיו מתייחס לפרשנות המשפטית שיש ליתן, לדעתו, לעבירות הקבועות בחוק ניירות ערך ולהלכות שיצאו מבית המשפט העליון. טענותיו של המבקש הן אפוא ערעוריות במהותן, אלא שמשפט חוזר אינו בבחינת "ערעור נוסף" ואינו משמש במה להעלאת טענות שנדונו בהרחבה על ידי הערכאות הקודמות ונדחו (מ"ח 7106/00 סוסן נ' מדינת ישראל, נד(4) 695, 701 (2000); מ"ח 5419/02 אלישיב נ' מדינת ישראל, פס' 6 (לא פורסם, 1.7.02); מ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 357, 368 (1999)). ודוק: מכלול ההיבטים העובדתיים והמשפטיים הקשורים בעבירות המיוחסות למבקש נדון באריכות על ידי בית משפט השלום, וממצאיו עמדו לביקורת שיפוטית של שתי ערכאות נוספות, שלא מצאו עילה להתערב. הרשעתו של המבקש בוססה, אם כן, כדבעי. יתרה מזאת, טענות אחרות שהעלה המבקש, דוגמת הטענה כי הוא הורשע בעבירה שאינה קיימת בספר החוקים וכי פסק הדין נגדו הושג במרמה - אין בהן כל ממש. בנסיבות אלה, אין בכוחן של טענות המבקש כדי לגבש עילה למשפט חוזר.