העליון דחה את בקשתו של אסי אבוטבול להתיר ביקורים לבני משפחתו, להקלה בהפרדתו והעברתו לכלא אחר - פסקדין

1.             לפני בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע (כב' השופט ש' פרידלנדר) מתאריך 14.2.12 ו-6.3.12, שעניינן בהתרת ביקורים לבני משפחתו של המבקש, בהקלה בהפרדתו מיתר האסירים, ובהעברתו לבית סוהר אחר.

           אציין בתמציתיות את העובדות העיקריות הדרושות להכרעה.

2.             המבקש מרצה עונש של 18 שנות מאסר בפועל בגין עבירות שונות הכרוכות בעמידתו בראש ארגון פשיעה. עונש זה נמנה החל ממועד מעצרו בשנת 2007.

3.             מאז מעצרו שוהה המבקש בהפרדה מלאה, נוכח עמדת שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) כי המבקש מנסה להמשיך בפעילותו העבריינית מתוך כתלי בית הכלא. בחודש נובמבר 2010 החליט שב"ס על העברת המבקש לכלא רמון שבדרום הארץ ולמנוע את כניסת אשתו ואחותו לביקורים, אף זאת נוכח מידע מודיעיני על מסוכנותו. עתירה של המבקש נגד החלטה אחרונה זו לא צלחה (ראו: רע"ב 1640/11; לא פורסם, 12.6.11), וכך אף השגותיו על החלטות מאוחרות יותר של השב"ס, שהותירו את הגבלות הביקורים בעינן.

4.             בתאריך 29.1.12 הגיש המבקש עתירה חדשה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בכמה דרישות: לאפשר ביקורים של אשתו, לרבות לצרכי התייחדות, וביקורים פתוחים של יתר בני משפחתו; להעבירו לבית סוהר באיזור השרון, ולהעבירו להפרדה זוגית, קרי: עם אסיר מסוים אחר. יצוין כי באותו מועד עמדה כבר על הפרק כוונה של השב"ס להעברתו של המבקש לבית סוהר אחר - "שיטה", שבצפון. שתי החלטות שניתנו בעתירה זו הן מושא הבקשה שלפניי.

5.             המדינה ושב"ס התנגדו למבוקש בעתירה, מנימוקים המתמקדים בבטחון הציבור ובמסוכנותו של המבקש. בתאריך 14.2.12 התקיים דיון בבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע, שבמהלכו הציגה המדינה מידע גלוי וכן - במעמד צד אחד - מידע חסוי מטעם המשטרה ושב"ס, לביסוס עמדתה.

6.             בתום הדיון האמור בעתירה נתן בית המשפט את החלטתו, שהוכתרה כ"פסק דין" (אף שכמובהר בה, אין היא ממצה את הדיון בעתירה). זו נדרשה רק לסוגיית הביקורים (להלן: ההחלטה הראשונה). בית המשפט ציין כי מחד גיסא שמע את דבריהן הנרגשים של אשת המבקש ושל אמו ונתן להן משקל, אך מאידך גיסא בחן את המידע המודיעיני הנרחב והמגוון שהוצג לו, המלמד על סיכונים חמורים לפגיעה באחרים, ובפרט בנושאי משרה ברשויות אכיפת החוק. בנסיבות אלה ראה בית המשפט לעניינים מינהליים לאמץ את המתווה שבו הלך בית משפט זה ב-רע"ב 50/12 שירות בתי הסוהר נ' בר מוחא (לא פורסם, 29.1.12; להלן: עניין בר מוחא) ולהורות כי קרובי משפחה מדרגה ראשונה של המבקש יוכלו לבקרו, אך רק ביקורים "סגורים" (קרי: בקיום מחיצה בין הצדדים), להבדיל מביקורים "פתוחים" (קרי: ללא מחיצה). ההחלטה בעניין ההפרדה ובעניין העברת המבקש, כך נאמר, תינתן בתום הדיון הבא שנקבע בעתירה (דיון שהיה קבוע לתאריך 21.2.12, אך נדחה לבסוף לתאריך 6.3.12).

7.             בתאריך 20.2.12 הודיעה המדינה לבית המשפט כי לאחר הדיון הקודם התקבלה "העשרה" למידע המודיעיני שהוצג, המשליך על התרת הביקורים למבקש, וכי לאחר הערכת המידע האמור החליט שב"ס שלא ניתן להתיר למבקש ביקורים של אשתו ואחותו (אך לא בני משפחה אחרים מדרגה ראשונה), אף לא במתכונת של ביקורים סגורים. בנסיבות אלה מצאה לנכון המדינה לבקש כי בית המשפט לעניינים מינהליים יקיים "עיון חוזר" בהחלטתו הקודמת, וזאת בשים לב לכך שעדיין קבוע היה דיון בעתירת המבקש. המבקש מצדו התנגד לבקשה לעיון חוזר וגרס כי שומה על המדינה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בעניין הביקורים. כן הביע המבקש חששו כי דיון בבקשה יביא לעיכוב העברתו לבית הכלא "שיטה".

8.             בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הורה בתחילה כי המשך הדיון בעתירת המבקש ייערך בבית המשפט המחוזי בנצרת, וזאת מתוך חשש שמא קיום הדיון בבאר-שבע אכן יביא לעיכובים בהעברתו של המבקש לבית הכלא "שיטה" שבצפון, שתוכננה לאותם ימים. עם זאת משצלחה העברת המבקש לצפון עוד טרם שהמשיכו הדיונים בעתירת המבקש ובבקשת המדינה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה, קבע בית המשפט בבאר-שבע, בתאריך 28.2.12, כי הדיון בבקשה לעיון חוזר יתקיים בכל זאת לפניו, וזאת בשים לב ליתרון שקיים בכך שהמותב שדן עד כה בעתירה הוא שימשיך וידון בה. ראוי לציין כי בהחלטתו האמורה הביע בית המשפט הנכבד ספקות עד כמה אותה "העשרה" מודיעינית שטענה לה המדינה יהיה בה כדי לשנות מן ההחלטה הראשונה, שאיפשרה גם עריכת ביקורים (סגורים) של אשת המבקש, אף שבית המשפט הבהיר כי החלטה בעניין צריכה ליפול, כמובן, על יסוד עיונו באותו חומר מודיעיני חדש.

9.             בתאריך 6.3.12 התקיים דיון נוסף בעתירת המבקש, שבמהלכה הוצג חומר מודיעיני גלוי ומסווג, אשר המדינה טענה כי בשילוב עם החומר הקודם - מצביע על הצורך בהגבלת הביקורים אצל המבקש.

           בסיום הדיון קבע בית המשפט כי במידע החדש שהוצג לו הוא אכן רואה יסוד לחשש שהמבקש ינצל לרעה את הביקורים ה"סגורים" של אשתו, נתון המצדיק את מניעת ביקוריה שלה (אך לא של יתר בני המשפחה) לעת הזו (להלן: ההחלטה השנייה).

           לעניין ההפרדה הזוגית נקבע בהחלטה כי חל שינוי נסיבות בעקבות העברת המבקש למחוז הצפון, ולכן על שב"ס לבחון את אפשרות ההפרדה הזוגית בנסיבות החדשות וליתן החלטתו המינהלית, הנתונה להשגה.

           משהושלמה העברת המבקש לבית סוהר אחר (גם אם לא באיזור השרון, כדרישת של המבקש בעתירתו) - לא נתן בית המשפט החלטה אופרטיבית בבקשה להעברת המבקש לבית סוהר באיזור השרון.

10.          מכאן הבקשה שלפניי, המופנית נגד ההחלטה הראשונה והשנייה גם יחד. נידרש עתה לטענות העיקריות של המבקש.

           המבקש גורס כי בית המשפט לעניינים מינהליים היה נטול סמכות מקומית להמשיך ולדון בעתירה, ובפרט - בבקשת המדינה לעיון חוזר, וכבר מטעם זה דין ההחלטה השניה להתבטל. כן גורס המבקש כי המדינה היתה מנועה מלעתור לעיון חוזר בהחלטה הראשונה, והיה עליה להגיש בקשת רשות ערעור על אותה החלטה. לגוף הדברים, בסוגיית הביקורים, גורס המבקש כי שלילת ביקורי אשתו, לרבות מתן האפשרות להתייחדות - פוגעת הן בזכויות המבקש, הן בזכויות אשתו לפריון, ולסברתו ניתן לאיין כל חשש מן המבקש בחלופות פוגעות פחות מאשר שלילת ביקורים. המבקש מוסיף וטוען כי אף לגבי יתר בני משפחתו, יש לאפשר להם לערוך ביקורים "פתוחים" ולא "סגורים" (באמצעות מחיצה).

           כן שב המבקש וטוען כי יש להעבירו לבית סוהר באיזור השרון. יוטעם כי המבקש איננו משיג מפורשות על ההחלטה השנייה ככל שעניינה בשאלת ההפרדה (שממילא תידון לאחר קבלת החלטה חדשה של שב"ס לגבי תנאי החזקת המבקש בבית הכלא החדש, שאליו הועבר).

11.          המדינה בתגובתה המפורטת גורסת מנגד, בתמצית, כי אין כלל מקום למתן רשות ערעור, כמבוקש. לעניין בחירתה של המדינה להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה (לעניין הביקורים אצל המבקש) טוענת המדינה כי זו נובעת מן העובדה שלאחר ההחלטה הראשונה נתקבל אותו מידע "מעשיר", שהוביל את שב"ס לקבלת החלטה מינהלית חדשה - המונעת (בין היתר) את ביקורי אשתו של המבקש. המדינה גורסת כי היא יכולה היתה להפנות את המבקש להגיש עתירה נוספת על ההחלטה המינהלית החדשה, אולם כיוון שהדיון בעתירה הראשונה טרם נסתיים - היא עצמה העמידה את ההחלטה החדשה לביקורתו המיידית של בית המשפט לעניינים מינהליים, שנתן את ההחלטה הראשונה. המדינה סבורה שלא היה כל פסול בכך שבית המשפט נדרש לבקשתה לעיון חוזר.

           לעניין הסמכות המקומית סבורה המדינה כי בית המשפט בבאר שבע מוסמך היה להשלים את הדיון בעתירה, לרבות בבקשה לעיון חוזר, אף אם הועבר בינתיים המבקש לבית סוהר במחוז אחר.

           לגוף הדברים סבורה המדינה כי אין הצדקה להתערב בהחלטות, מושא הבקשה.