העליון אישר- אדם שברח לארץ בשל החשד כי גנב יהלומים בשווי מליוני דולרים יוסגר לשווייץ - פסקדין

השופט י' עמית:

           ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.2.2011 (כבוד השופט א' רומנוב), בגדרה נקבע כי המערער הוא בר הסגרה לפי סעיף 9 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה).

1.        העובדות הצריכות לעניין פורטו בהחלטתו של בית משפט קמא, ואעמוד עליהן בתמצית.

           המערער יצר קשר עם חברה בשוויץ בשם אלדיאם, העוסקת בסחר ביהלומים (להלן: החברה) ואשר מנהליה הם ה"ה פייר הופמן ובנו דוד הופמן (להלן: המנהלים). המערער הציג עצמו כנציג של חברה רוסית המעוניינת לסחור ביהלומים ברוסיה והגיע למשרדי החברה יחד עם אדם נוסף בשם ז'נלי. לאחר מספר פגישות בין המערער וז'נלי לבין אנשי החברה ומנהליה, במהלכן מסר המערער למנהלי החברה כרטיס ביקור הנושא את השם אנדריי סמירנוף, השם בו התחזה, ולאחר שהמערער וז'נלי הביעו עניין לרכוש יהלומים מהחברה, התקיימה ביום שבת ה-18.4.2009 פגישה במשרדי החברה. באותה פגישה הוצגו בפני המערער וז'נלי יהלומים שסומנו מבעוד מועד כיהלומים שהשניים מעוניינים ברכישתם. המערער בחן בעזרת מלקחיים כל יהלום ויהלום בקפידה. את היהלומים שבחר הניח על מגש נפרד, ולאחר מכן העבירם לתוך שקיקי פלסטיק, כאשר יהלומים יקרים במיוחד הונחו כל אחד בשקיק נפרד. בסיום הפגישה הוסכם בין הנוכחים כי התשלום עבור היהלומים יועבר לחברה בהעברה בנקאית בתום מספר ימים. על מנת שלא להותיר את הקורא במתח, נקצר בדברים ונספר כי בחלוף מספר ימים, ולאחר שהמערער וז'נלי לא יצרו קשר עם החברה, נתעורר חשדם של מנהליה, וכשפתחו את השקיקים נתברר להם כי במקום יהלומים נמצאים בשקיקים סוכריות.

           בעקבות כך נפתחה חקירה, שתוצאותיה העלו את החשד כי ידם של המערער וז'נלי היתה במעל הגניבה. כנגד המערער הוצא צו מעצר על ידי חוקר של הרשות השופטת במחוז ז'נבה בשוויץ, ואילו ז'נלי, שנמלט להולנד, הוסגר מהולנד לשוויץ.

2.        בחלוף זמן נתברר כי המערער נכנס לארץ בזהות בדויה עם בת זוגו וילדם המשותף, וממשלת שוויץ הגישה בקשה להסגרתו בגין עבירה של גניבת יהלומים בשווי של כ-2.3 מליון דולר.

           זה המקום לספר כי המערער נולד בשנת 1949 באחת ממדינות ברית המועצות לשעבר, עלה לישראל בשנת 1973, התגייס לצה"ל בשנת 1975 לחצי שנת שירות חובה, התגורר בארץ עד לשנת 1981 (או לכל המאוחר עד 1990), ומאז העתיק את מקום מגוריו לאירופה. בתקופה הרלבנטית לענייננו, התגורר המערער עם בת זוגו וילדם המשותף בבלגיה.

3.        בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי קיימת תשתית ראייתית העונה על דרישות חוק ההסגרה לצורך הכרזתו של המערער כבר-הסגרה. נדחתה טענתו של המערער להפלייה, לעומת ז'נלי ששוחרר ממעצרו, היות שז'נלי היה נתון במעצר בשוויץ משך תקופה ארוכה, ושחרורו נעשה כנגד מתן ערבויות כספיות נכבדות, כפי שנקבע על ידי בית משפט בשוויץ. כן נדחתה בקשת המערער כי ההסגרה תותנה בכך שירצה את העונש בישראל, זאת מאחר שבתקופה הרלבנטית לענייננו לא היה המערער "תושב ישראל". עוד נדחו, טענת המערער לנסיבות אישיות מיוחדות, וטענתו כי הוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ, בשל תביעת אבהות שהוגשה כנגדו בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון.

           סופו של דבר, שהמערער הוכרז כבר הסגרה ועל כך נסב הערעור שבפנינו.

4.        אקדים ואומר, כי לא מצאתי ממש בכל הטענות שהועלו בערעור, ואעמוד עליהן בקצרה.

           התשתית הראייתית: המערער הלין על כך שלא הוכח מי היו הבעלים של היהלומים מבחינת דיני הקניין, והעלה את הטענה כי המדובר בהונאת ביטוח מצד החברה ומנהליה.

           בטענה זו אין ממש. עבירת הגניבה מוגדרת בסעיף 383 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולפיה, הנגנב אינו חייב להיות הבעלים הקנייני של הרכוש, לאור ההגדרה הרחבה של "בעלות - לרבות בעלות חלקית, החזקה, זכות החזקה או שליטה". אף לא למותר להזכיר את ההגדרה בסעיף 1 לחוק השומרים, התשכ"ז-1967, לפיה, שומר הוא מי שמחזיק כדין שלא מכוח בעלות, וסעיף 13 לאותו חוק השולל טענת "יוס-טרצה" בקובעו כי בעל הנכס כלפי שומר הוא "כל מי שהשומר מחזיק את הנכס בשבילו". מכאן, כי למרות שהיהלומים היו ברשות החברה בקונסיגנציה, אין בכך כדי להעלות או להוריד לצורך עבירת הגניבה על פי הדין הישראלי, ולא נטען, וממילא לא הוכח, כי הדין השוויצרי שונה מהדין הישראלי בנקודה זו. הטענה כי המדובר בהונאת ביטוח מצד החברה ומנהליה נעשית קלושה עוד יותר, בהתחשב בכך שנציג חברת הביטוח לוידס, אישר כי חברת הביטוח אינה חושדת כי מדובר בהונאת ביטוח. מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, שיש להעמיד את חברות הביטוח בחזקתן כי לא היו ממהרות לאשר את תביעת המבוטח, אילולא בדקו וחקרו ושללו את האפשרות להונאה.

           לתשתית הראייתית יש להוסיף כי המערער השתמש בזהות בדויה במגעיו עם החברה ועם מנהליה; כי המערער וז'נלי מסרו במלון בו השתכנו פרטים בדויים אודות זהותם וכתובתם; כי השניים פינו את חדריהם במלון ביום הפגישה ו"נעלמו" מיד לאחריה, מבלי ליצור קשר עם החברה ומנהליה; וכי פרופיל ה-DNA של המערער נמצא על כוסות וספלים מהם שתו הנוכחים בפגישה. כל אלה מהווים תשתית ראייתית אף מעבר לנדרש, לצורך הכרזתו של המערער כבר הסגרה על פי חוק ההסגרה. לצורך הכרזה על נאשם כבר הכרזה, די לבית המשפט לקבוע אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום. אין בית המשפט נדרש להכריע בדבר אשמתו או חפותו של הנאשם, אלא עליו לבחון אם יש בחומר הראיות כדי להצדיק בירור אשמתו של הנאשם בבית המשפט המוסמך במדינה המבוקשת (ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460-461 (1977); ע"פ 250/08 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה בפסקאות כ"ב - כ"ו (לא פורסם, 12.3.2009) (להלן: עניין פלוני); ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל בפסקאות 18-17 (לא פורסם, 13.5.2009); ע"פ 6846/07 קקון נ' היועץ המשפטי לממשלה בפסקה 6 (לא פורסם, 28.2.2008)).

5.        המערער טען כי הסגרתו נתבקשה לצורכי חקירה ולא לצורכי העמדה לדין, ולא היא. במכתב הבהרה שהעבירה שוויץ לישראל, נכתב במפורש כי הבקשה להסגרה נועדה לצורך העמדתו לדין של המערער.

           מכל מקום, סעיף 2א(א)2 לחוק ההסגרה, קובע כי מותר להסגיר אדם אשר "נאשם או מתחייב בדין במדינה המבקשת". הפסיקה פירשה את המונח "נאשם" בדרך מרחיבה, כמי שנדרש במדינה המבקשת לצורך קיום הליך פלילי נגדו (ע"פ 507/74 מרגורין נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 701, 702 (1975); עניין פלוני; ע"פ 5275/01 ז'ורבלוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 324, 329 (2002) (להלן: עניין ז'ורבלוב); ע"פ 74/85 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 281, 284, 286 ופיסקה 6 (1985)).

6.        המערער טען כי כתוצאה מהסגרתו לשוויץ יפגעו בת זוגו ובנו אשר יגורשו מן הארץ. משך כל השנים האחרונות, שהו המערער ובני משפחתו בבלגיה. המערער בחר להימלט ארצה עם משפחתו, במה שנחזה כניסיון לחמוק מן הדין. בנסיבות אלה, אין המערער יכול להישמע בטענה כי משפחתו תהא ללא מעמד חוקי בישראל אם יוסגר.

7.        דומה כי המערער השליך יהבו בעיקר על בקשתו לרצות בארץ את העונש שיושת עליו בשוויץ, אם יושת.

           סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה קובע תנאים להסגרת מבוקש אשר בעת עשיית העבירה היה אזרח ישראלי ותושב ישראל. אחד מתנאים אלו הוא התחייבות מראש של המדינה המבקשת את ההסגרה, להעביר את הנאשם חזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו, אם יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר. במקרה דנן, אין מחלוקת שהמערער הוא אמנם אזרח ישראלי, אך גם אין חולק שלא היה תושב ישראל בעת ביצוע העבירה. מכאן, שלא חל עליו תנאי זה, ואין מקום להורות כי יש להתנות את הסגרתו בדרישה משוויץ כי יירצה את עונשו בישראל. אוסיף ואומר כי כל הרציונלים העומדים בבסיס חוק ההסגרה מתקיימים בעניינו של המערער במלוא העוצמה (לרציונלים השונים ראו בהרחבה בע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353 (2005)).

8.        המערער טען כי מאחר שהרשויות בשוויץ הסכימו כי יירצה את עונשו בארץ, הרי שתכליתו של חוק ההסגרה לא תיפגע אם המדינה תתנה את הסגרתו בריצוי עונשו בארץ. בהקשר זה, הזכיר המערער את הזכות החוקתית הקבועה בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת".