העורר ישהה במעצר, אף ששותפיו לעבירות שוחררו למעצר בית

1.        העורר עומד לדין יחד עם שניים אחרים באשמת קשירת קשר לפשע, החזקת נשק שלא כדין, נשיאת נשק שלא כדין, חבלה בכוונה מחמירה, יריות באיזור מגורים, היזק בזדון, איומים והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו.

           בכתב האישום נטען כי העורר ושני הנאשמים הנוספים, שריף מריסאת (להלן: שריף) ומוניר מריסאת (להלן: מוניר) החזיקו ונשאו שני רובים מסוג M-16, אקדח ורימון, בלא רשות על פי דין להחזקתם ולנשיאתם. בעקבות סכסוך בין העורר לג'ומעה מריסאת (להלן: ג'ומעה) וחמד מריסאת (להלן: חמד), קשרו העורר, שריף, מוניר (שיכונו להלן: הנאשמים) ואחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה, קשר לירות ברובים ובאקדח לעבר בתיהם של חמד וג'ומעה ולזרוק רימון אל עבר ביתו של ג'ומעה, כדי לפגוע בהם, בבני משפחותיהם וברכושם. בהמשך לקשירת הקשר הגיעו הנאשמים והאחרים בשעת לילה מאוחרת כשעימם הרובים, האקדח והרימון, בסמוך לביתו של חמד. הם ירו לעבר ביתו ולעבר בתים נוספים בסמוך לו ופגעו בביתו של חמד ובטנדר שהיה במקום. לאחר מכן נמלטו מהמקום. מאוחר יותר בהמשך אותו לילה הבחינה ניידת משטרה ברכב בו נסעו הנאשמים והאחרים. כאשר הבחינו אלה האחרונים בניידת, הם נסעו במהירות מהמקום, כאשר הניידת דולקת אחריהם.

           אירועי אותו לילה נמשכו. הנאשמים והאחרים זרקו רימון לעבר ביתו של ג'ומעה ואז נמלטו מהמקום. שתי ניידות משטרה הגיעו למקום. אחת מהן חסמה את נתיב הנסיעה של רכבם של הנאשמים והאחרים וכשיצא אחד השוטרים מהניידת, התקרבו הנאשמים והאחרים באמצעות רכבם אל הניידות ושניים מהנוסעים הוציאו את פלג גופם העליון מהרכב וירו באמצעות הרובים באוויר. אחד הנוסעים כיוון רובה אל עבר השוטר וצעק לו לנסוע מהמקום. השוטר ירה לעבר הרכב ופגע בו, אולם הנאשמים והאחרים המשיכו בנסיעתם לעבר ביתו של חמד. הניידות נסעו בעקבות רכבם של הנאשמים והאחרים. בסמוך לביתו של חמד יצאו הנאשמים והאחרים מן הרכב כששניים מהם נושאים רובים ויורים באוויר ולאחר מכן איימו על השוטרים על ידי שכיוונו לעברם את הרובים. אחד מהם אמר לשוטרים כי ייסעו לאחור, שאחרת יירה בהם. בעקבות האמור לעיל עזבו השוטרים את המקום והנאשמים והאחרים נמלטו. עד כאן העובדות הנטענות על ידי המשיבה נגד הנאשמים.

2.        בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' שטמר) נעתר לבקשת המשיבה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים. בהמשך, בעקבות הסכם סולחה בין הצדדים הניצים, הוגשה בקשה לעיון חוזר. בית המשפט המחוזי הורה על קבלת תסקירי מעצר. בעניינו של העורר צוין בתסקיר המעצר כי הוא בן 40 ונשוי, לחובתו הרשעות קודמות בעבירות אלימות, בהחזקת שטר כסף מזויף ובעבירות תכנון ובניה. שירות המבחן ציין כי לאחר שיחה עם העורר התרשם כי "...רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור לאורחות חייו" של העורר, ועל כן התקשה להעריך את רמת הסיכון שלו לפריצת גבולות פעם נוספת. עם זאת העריך כי שחרור לחלופה המוצעת בבית קרוב משפחתו של העורר המתגורר בטמרה, בתוספת פיקוח ואיזוק אלקטרוני יכולה להוות חלופה הולמת. שירות המבחן ביקש כי אם המלצתו תתקבל, יתאפשר לעורר לצאת למפגשים עם הליווי הסוציאלי.  

           בית המשפט המחוזי, לאחר שעיין בתסקירי המעצר בעניינם של הנאשמים, הורה על שחרורם של שריף ומוניר, אך לא מצא לשנות מן ההחלטה לעצור את העורר. בית המשפט נימק את ההבחנה בין העורר לבין שריף ומוניר, שכן הוא היה הבוגר מביניהם, רכבו שימש את התוקפים ונטען אף כי הוא זה שנהג ברכב; הוא זוהה לאורך האירועים שבכתב האישום כמי שירה יחד עם האחרים ולטענת המאשימה אירועים אלה התרחשו על רקע סכסוך בינו לבין המתלוננים; לחובתו הרשעות קודמות, שירות המבחן התקשה להעריך את מסוכנותו והתרשם כי בניגוד למוניר ולשריף, העורר אינו נוטל אחריות מלאה.

3.        ערר שהגישה המדינה נגד ההחלטה על שחרורם של מוניר ושריף נדחה (בש"פ 590/08, כבוד השופט רובינשטיין). בית המשפט סקר את תולדותיה של הסולחה שהושגה והחליט, חרף הבעייתיות העולה מתולדותיה של הסולחה, להותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה, מתוך כבוד לנכבדים שהיו מעורבים בה ומתוך תקווה כי מוניר ושריף יגלו כבוד לנכבדים אלה על ידי אי הפרת הסולחה. אשר על כן החליט בית משפט זה להותיר על כנה את החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את מוניר ושריף בתנאים מגבילים למעצר בית מלא.

           הערר שבפניי מופנה נגד ההחלטה להותיר את העורר במעצר חרף שחרורם לחלופת מעצר של מוניר ושריף.

4.        סנגורו של העורר גורס כי לא היה מקום לאבחנה שעשה בית המשפט המחוזי בין העורר לבין מוניר ושריף, אבחנה אשר לדידו גורמת לאפליה. הוא גורס כי הקביעה שחלקו היחסי של העורר בפרשה רב מחלקם של שריף ומוניר שגויה ומבקש לקבל את המלצת שירות המבחן ולשחרר גם את העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. הוא מדגיש את קיומה של הסולחה, את העובדה שהעדים העיקריים כבר העידו ומציין כי הגם שלחובת העורר הרשעות קודמות, הן ישנות ואינן מצדיקות הבחנה בינו לבין מוניר ושריף. עוד הוא סבור כי גילו המבוגר יותר של העורר צריך לפעול לזכותו, ולטעמו חומרה יתרה יש ליחס דווקא להתנהגותו הלכאורית של מעורב צעיר יותר - מוניר, שהינו חייל ונטען כי השתמש באירוע בנשקו הצבאי. לדבריו, הסולחה הנוכחית היא סולחה של ממש. עוד הוא מבקש לשכנע כי התסקירים בנוגע לשלושת הנאשמים מעלים כי הם כולם מכחישים את המיוחס להם ולא ניתן ללמוד מהתסקירים על כל הפנמה, באופן שאין לזקוף זאת רק לחובת מרשו וכן הוא סבור כי בתסקיר המעצר לא נשללה האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתוספת איזוק אלקטרוני.

5.        באת כוח המדינה מדגישה כי עמדת המדינה לגבי שלושת הנאשמים היתה כי יש להותירם במעצר. לטענתה, כתב האישום מלמד על מסוכנותו של העורר, בהדגישה כי את הנשק הפנו הנאשמים גם כלפי אנשי משטרה ולא רק כלפי המתלוננים. היא סבורה כי קיימים ספקות כבדים באשר ליכולתה של הסולחה להפחית ממסוכנותו של העורר, בציינה כי הסולחה הנוכחית הושגה כחודש לאחר סולחה קודמת, לגביה המתלונן לא היה מוכן לבטל התלונה, אמר כי היא אינה תקפה מבחינתו וכי הוא חושש לחייו. היא מפנה לטעמי ההבחנה שעשה בית המשפט קמא בין העורר למוניר ושריף ומדגישה כי בהתאם לכתב האישום העורר הוא בעל הסכסוך ובעל הרכב ששימש בביצוע העבירות, ולכן יש לראות את מעורבותו באירוע כמוגברת. היא מוסיפה כי לגבי מוניר ושריף סבר שירות המבחן כי אין סיכוי להישנות האלימות וטוענת כי מופעלים לחצים מטעם העורר. 

6.        במוקד הערר מצויה אם כן שאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בתסקיר המעצר בעניינו של העורר עמד שירות המבחן על כך שהעורר משליך את האחריות למצבו על גורמים חיצוניים שאין לו שליטה עליהם, וכאמור הותיר תחושה של "רב הנסתר על הגלוי" בכל הקשור לאורחות חייו. שירות המבחן התקשה על כן להעריך את רמת הסיכון של העורר לפריצת גבולות פעם נוספת, ואף על פי כן חתם את התסקיר בהמלצה כי שחרור לחלופה המוצעת בתנאי מעצר בית מלא, בנוסף לפיקוח ולאיזוק אלקטרוני, יוכל להציב לו גבולות ולהפחית מן האפשרות של פריצת גבולות נוספת, ועל כן הומלץ על שחרורו בתנאים לחלופת מעצר בבית קרובו בטמרה.

7.        אודה כי לטעמי במרביתם של המקרים מעין זה שבפניי אין מנוס מן ההחלטה על מעצרם של המעורבים עד תום ההליכים נגדם, הן בשל המסוכנות החריפה העולה מן המעשים, ובפרט כאשר מדובר בשימוש בנשק כלפי חפים מפשע, גם אם צד הם לסכסוך, הן בשל החשש הממשי כי מדובר בחוליה נוספת של סכסוך קיים וכי מעשי האלימות - ולעיתים אף שפיכות הדמים - יישנו. לא אחת מתעורר במקרים אלה גם חשש לשיבוש ההליכים אם ישוחררו הנאשמים לחלופת מעצר. מסוכנות זו לא ניתן לאיין לעיתים אף מקום שהושגה בין הצדדים סולחה (בש"פ 586/08 חמאיסה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 28.1.08); בש"פ 2931/06 גבאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 23.4.06); בש"פ 7655/05 מדינת ישראל נ' צעלוק (לא פורסמה, 12.8.05); בש"פ 5401/03 אל קיעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 3.7.03); בש"פ 4988/00 מדינת ישראל נ' אלעזזמה (לא פורסמה, 12.7.00)). ואכן, לא אחת קבע בית משפט זה כי הסכם סולחה, "...גם אם יש לו משמעות ביצירת מהלך חיובי לקראת פיוס בין פלגים יריבים, משקלו הוא יחסי בלבד, ולרוב אין בו כדי לשמש ערובה של ממש להסרת סכנה מהתלקחות אפשרית של מעשי איבה נוספים בין צדדים עוינים זה לזה" (בש"פ 10071/07 אבו טיר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.12.07)). יחד עם זאת, ברי כי כל מקרה נבחן לגופו, על פי נסיבותיו. אפשרות השחרור לחלופת מעצר קיימת גם ביחס למקרים מעין אלה, כאשר נסיבות העניין מלמדות כי ניתן להפיג המסוכנות הנשקפת מן הנאשם באמצעות חלופת מעצר.

8.        מבחינות שונות אכן נבדל עניינו של העורר מעניינם של מוניר ושריף. כפי שציין בית המשפט המחוזי, העורר מבוגר ממוניר ושריף והוא בעל עבר פלילי. יחד עם זאת, לטעמי, שני שיקולים אלה, כשלעצמם, אינם ראויים לקבל, בנסיבות המקרה, משקל נכבד. כך, בית המשפט המחוזי עמד על כך שהעורר היה הבוגר בין המשיבים. ואולם, מוניר (בן 24) ושריף (בן 28) אף הם אינם עולי ימים באופן שפער הגילאים ביניהם יכול להצדיק או להסביר את מעורבותם הנטענת באירוע "בהשפעת" מעורב מבוגר יותר. בניגוד למוניר ושריף העורר נשוי ומצוי בשלבים של הרחבת התא המשפחתי. נתונים אלה עשויים דווקא לתמוך בטענת הסנגור וללמד על כך שיהיה לעורר תמריץ של ממש לשמור על תנאי השחרור.

           בנוסף, גם לעברו הפלילי של העורר איני סבורה כי ראוי ליתן בנסיבות המקרה משקל משמעותי, שכן עיון בגיליון הרישום הפלילי מעלה כי עברו הפלילי המשמעותי הוא מלפני שנים רבות (עבירת אלימות משנת 1993) ואילו העבירות המאוחרות יותר בהן הורשע (החזקה של שטר כסף מזויף משנת 1998 ועבירה של ביצוע עבודות בסטיה מן ההיתר ושימוש בקרקע חקלאית שלא כחוק, לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 משנת 2006) אינן מן החמורות ואינן כאלה המעידות מעצם טיבן על מסוכנות.

           אף על פי כן, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, אני סבורה כי אין לקבל את הערר, ולהלן אפרט טעמיי.

9.        האירוע שמעורבות בו מיוחסת לעורר הינו חמור ביותר. חומרתו נלמדת מן ההתארגנות יחד עם מוניר ושריף ועם האחרים לתקוף את ג'ומעה, חמד ואת בני משפחותיהם. היא נלמדת מן השימוש בנשק חם וברימון ומן האיום בנשק על השוטרים. על החומרה האמורה יש להוסיף את העובדה שהאירוע ראשיתו בסכסוך בין העורר לבין ג'ומעה וחמד, ומכאן שזיקתו לאש המריבה בין הניצים חזקה ומוחשית יותר, באופן המשליך על מסוכנותו. לנתונים אלה יש להוסיף את עמדתו של שירות המבחן, הגורם המקצועי האמון על הערכת הסיכון להישנות ההתנהגות העבריינית, שהתרשם כי העורר הקשה על האפשרות להכיר אותו לעומק "... כך שנותרנו בהרגשה של רב הנסתר על הגלוי... ובמצב זה במעצר קשה לנו להעריך את רמת הסיכון שלו לפריצת גבולות שוב". להתרשמות זו משקל משמעותי כאשר עומדת על הפרק שאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר, שהתנאי הבסיסי לה הוא היכולת ליתן בו אמון שיקיים את תנאי השחרור. זאת, הגם שהמלצתו הסופית של שירות המבחן אינה עולה בקנה אחד עם התרשמות זו, ולא ניתן לדבר הסבר של ממש. נתונים אלה של העורר, ובפרט כאשר מביאים בחשבון את המסוכנות העולה מן המעשים המיוחסים לו, מוליכים למסקנה בדבר המשך החזקתו במעצר עד תום ההליכים.

10.      לא התעלמתי מהסכם הסולחה בין הצדדים שהוביל לשחרורם לחלופת מעצר של מוניר ושריף, ואכן התלבטתי לא מעט כיצד משליך עניינם של השניים האחרונים על עניינו של העורר.

           כידוע, עקרון השוויון בפני החוק חל גם במשפט הפלילי, וביתר שאת בשלב המעצר, שאז מדברים אנו בשלילת חרותו של מי שנהנה מחזקת החפות (בש"פ 8403/07 קדם נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 23.10.07); בש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 89, 91 (1989)). יחד עם זאת, אין בכך כדי ללמד על כך ששחרורו של נאשם אחד באותה פרשה שעניינו זהה צריך להביא מניה וביה לשחרורם של הנאשמים האחרים. שחרורו של נאשם אחר באותה פרשה שעניינו זהה הינו שיקול בעל משקל נכבד שעל בית המשפט לשקול לצידם של שיקולים נוספים שנצרכים לצורך ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. "המשקל תלוי, כרגיל, בנסיבות הענין. עקרון השוויון חשוב הוא, אך לא תמיד הוא חזות הכל" (בש"פ 7686/02 רפייב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 9.9.03). ראו גם: בש"פ 2895/06 אזערי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 1.5.06); בש"פ 4569/03 דזרלשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 8.6.03).

           עיינתי בהחלטות על שחרורם של מוניר ושריף. לא אכחד כי לטעמי, שחרור לחלופת מעצר אינו בהכרח תוצאה מתבקשת בנסיבות העניין, והדברים אף נלמדים מהתלבטותו של בית משפט זה בדונו בערר המדינה על שחרורם של מוניר ושריף, כפי שהובעה בהחלטתו (בש"פ 590/08 הנ"ל). גם אני שותפה לתקווה כי הסכם הסולחה יישמר ויכובד, אך בכל הכבוד, כשלעצמי מסופקני אם יש בו כדי להפיג את מסוכנותם של הנאשמים. מכל מקום, בפניי עומד אך עניינו של העורר הנמצא במוקד הסכסוך. לטעמי, ה"היסטוריה" של הסכם הסולחה כפי שפורטה גם בבש"פ 590/08 הנ"ל, במשולב עם היותו של העורר מי שהמריבה עמו הובילה לאירוע האלים המתואר בכתב האישום, כשברקע נסיבות האירוע המתואר בכתב האישום, מקשים על הסתמכות על עצם קיומה של הסולחה כמאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו ואת התרשמותו של שירות המבחן. אכן, בנקודה זו שונה עניינו של העורר מעניינם של שריף ומוניר.

11.      בסופם של דברים התמונה הכוללת בעניינו של העורר היא של מעורבות לכאורית באירוע אלים שיש בו תכנון, הצטיידות ותעוזה (כנלמד מן האיום על השוטרים). העורר הינו ציר מרכזי של הסכסוך שהוביל לאירוע האמור והוא גם מבוגר יותר ממוניר ושריף, נתון שלא ניתן לשלול לחלוטין את השפעתו על אופי האירוע. ניסיונות פיוס בין הצדדים, הגם שהם רצויים, אינם יכולים לאיין לטעמי את החשש מפני מעורבות באירועים עברייניים נוספים על אותו רקע, בפרט כאשר מדובר בדמות מרכזית באירוע. כאשר לאלה מתווספת התרשמות שירות המבחן, אני סבורה כי אין לקבל את הערר.