העוגנפלסט בע"מ נ' מ.י.בית המכס חיפה - פסקדין

פסק דין

לפניי תביעה לסעד הצהרתי, שלפיו סיווגם הנכון של שני סוגי טובין שייבאה התובעת לישראל הוא כשיטתה ולא כשיטת הנתבעת, ובהתאם – אין התובעת חבה בתשלום מכס בגינם.

רקע עובדתי

1.התובעת מגדירה עצמה כיצרנית וספקית של יריעות מתקדמות ומוצרי למינציה, ומספקת מגוון רחב של מוצרי PVC (פוליויניל כלוריד) מתקדמים לשוק בישראל ובחו"ל. יוער מיד כי למען נוחות הקריאה לא נרחיב ונדייק כאן, ובכל מהלך פסק הדין, בהגדרות הכימיות המדויקות של החומרים השונים הנזכרים, אלא נתארם באופן כללי והמובן יותר, למעט כמובן, עד כמה שההעמקה והדיוק מתחייבים לצורך ההכרעה, בצמתי ההכרעה המרכזיים.

2.בתהליך ייצור יריעות ה-PVC עשתה התובעת שימוש, בין החומרים הכימיים הרבים המשמשים בייצור, גם בשני חומרים מסוימים שאותם ייבאה: האחד, מוצר בשם Lestarflex, שהוא תערובת שעיקרה שמן סויה שעבר הליך כימי המכונה אפוקסידציה, וקצתה חומר סיכה (להלן: "השמן"). האחר, פולימר (מולקולת ענק) אקרילי בשם "S-40", המיובא כאבקה ומשמש כחומר מרכך בתהליך ייצור יריעות ה-PVC (להלן: "הפולימר האקרילי"). שאלת סיווגם הנכון של השמן והפולימר האקרילי, שיובאו בידי התובעת בשנים 2008-2006, היא העומדת בלב תביעה זו.

בתמצית, דיווחה התובעת לרשויות המכס על כי יש לסווג את שני המוצרים האמורים כפרטי מכס אשר לפי צו המכס, שעמד בתוקפו אותה שעה, פטורים ממכס. הנתבעת קבעה, לאחר שהמוצרים שוחררו לידי התובעת, כי למעשה סיווגם הנכון הוא כפריטים החייבים במכס, ולכן דרשה מן התובעת לשלם מכס בגינם, בדיעבד.

3.ראשית דבר, יש לבאר בקצרה כמה אספקטים טכניים של סיווג טובין לצרכי מכס.

דמי המכס נגבים מכוח פקודת תעריף המכס והפטורים, 1937 (להלן: "הפקודה"), הקובעת כי מכס יוטל על טובין שיובאו, בשיעורים שייקבעו, ומסמיכה את שר האוצר לקבוע הוראות לעניין סיווג טובין. שר האוצר התקין מעת לעת צווים לעניין סיווג טובין, כאשר הצדדים מסכימים כי הצו הרלבנטי לענייננו הוא צו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, התשס"ז-2007 (להלן: "צו תעריף המכס").

4.יסודו של צו תעריף המכס באמנה בינלאומית, המכונה אמנת בריסל, או בשמה המלא "האמנה הבינלאומית בדבר שיטה מתואמת לתיאור מצרכים וקידודם" (כתבי אמנה 1010, כרך 30, עמ' 595), שמטרתה – קביעת שיטה אחידה ומתואמת להטלת מכס, שתאומץ בידי מספר רב של מדינות, ותאפשר מעבר סחורות יעיל בין מדינות, תוך שימוש במונחים זהים וכללי סיווג זהים (להלן: "השיטה המתואמת"). על בסיס אותה שיטה מתואמת, נקבעה בתוספת הראשונה לצו רשימת טובין המחולקת ל-21 חלקים (המסומנים באותיות לטיניות), הכוללים 97 פרקים, בהתאם לקטגוריות שונות של סוגי טובין. בתוך כל פרק קיימים תתי-פרקים (המכונים גם "פרטים", בני ארבע ספרות) ובהם סעיפים רבים (המכונים גם "פרט מכס", בן שמונה ספרות ייחודיות, חלקם בתוספת ספרה לאחר לוכסן). לצד כל פרט מכס נקוב המכס שיש לגבות בגינו, כאחוזים משווי הטובין.

כך לדוגמה: את השמן מושא ההליך כאן, יש לסווג לשיטת הנתבעת בתוך החלק בצו מס' III, פרק מס' 15 (שעניינו שומנים ושמנים מבלי חיים או מצמחים), פרט מס' 15.18 (שעניינו, בין היתר, שמנים צמחיים), סעיף מס' 0012 (שעניינו "שמנים המכילים בהרכבם קבוצה של Epoxy"), והרי הוא בשמו המלא פרט המכס מס' "15.18.0012", והמס הנגבה בגינו – 12% משווי הטובין. זאת בעוד שלדעת התובעת, יש לסווגו בפרק אחר, מס' 38, תחת פרט מכס 38.12.2000 ולחלופין 38.12.3000 (שעניינם מרככים או מייצבים מורכבים לגומי או לפלסטיקה), הפטורים ממכס.

נציין מיד כי קושי אינהרנטי בסיווגים האמורים הוא שטובין יכולים להיכלל, עיונית, ביותר מאשר פרט מכס אחד, שאז מתעורר הקושי בבחירה המקצועית והמשפטית של הסיווג המתאים וההולם, ומתגלעות המחלוקות דוגמת אלו שבפניהן אנו ניצבים כעת.

5.בעת ייבוא טובין, חובת היבואן היא לבצע את הסיווג הראשוני של הטובין, תחת פרט המכס המתאים לסברתו. היבואן חייב בדיווח על הייבוא בהגשת טופס המכונה "רשימון" (סעיף 62 לפקודה), דיווח שהוא תנאי לשחרור הטובין. פקיד המכס מוסמך לערוך בדיקות ובירורים לעניין הרשימון והטובין עם הגשת הרשימון (סעיפים 16 ו-27 לפקודה), לאשר את הרשימון, או לחייב את היבואן במקרה הצורך בדמי מכס גבוהים משהוצהר. גם לאחר השחרור ניתן לקיים הליכי ביקורת ייבוא, המאפשרים הטלת מכס בדיעבד – כפי שנעשה בענייננו. השגות היבואן ניתן להביאן לערעור לפני מוסדות הנתבעת, ולבסוף לפני בית משפט השלום.

6.לענייננו: בשנת 2009, ייבאה התובעת שמן, שסווג ברשימון כפרט מכס שאינו חב במכס, ועוד טרם שחרורו נבדק בידי הנתבעת, שמצאה כי סיווגו הנכון הוא בפרט מכס 15.18.0012 הנזכר, והמכס בגינו – 12% משווי הטובין. קביעה זו יצרה "גרעון", שהתובעת שילמה ללא מחאה. מהלך זה אינו נתון למחלוקת משפטית, אלא תוצאתו. אותו תיקון שערכה הנתבעת ברשימון הספציפי הובילה לבדוק בדיעבד גם רשימונים קודמים של התובעת. בדיקה זו הניבה הודעה של הנתבעת בדבר אי-דיוק וגירעון שנוצר עקב כך ביחס ל-15 רשימונים, מהם 11 בעניין השמן וארבעה בעניין הפולימר האקרילי, שהגישה התובעת בשנים 2008-2006. בהתאם נדרשה התובעת לשלם לנתבעת סכום של כ-216 אלף ₪, כאשר עיקר הסכום מקורו בסיווג השמן השגוי לדעת הנתבעת.

התובעת ביקשה להשיג מנהלית על קביעות הנתבעת, ועל מנת לעכב את הליכי הגבייה הפקידה בידי הנתבעת ערבות בנקאית בסכום הגירעון. הנתבעת פעלה למימושה, ובצו זמני שניתן בגדרי ההליכים הנוכחיים עוכב המימוש, עד להכרעה בהליך דנן.

7. טענת התובעת בהליכי ההשגה המנהליים ביחס לשמן הייתה, בתמצית, כי יש לסווגו בחלק VI לצו, פרק 38 (שכותרתו "מוצרים כימיים שונים"), פרט 12, פרט מכס 38.12.2000 (שעניינו "מרככים מורכבים לגומי או לפלסטיקה"), והוא פטור ממכס. סיווג השמן תחת פרט 15.18 שגוי לשיטתה ואינו תואם את ייעוד ותכלית השמנים. לחלופין טענה כי אפילו ניתן לסווגו גם בפרט זה, הרי שהסיווג תחת פרט 38.12 צריך לגבור. טענה זו נדחתה בידי הנתבעת, לרבות בהליכי הערעור המנהליים, שמצאה כי הסיווג הנכון הוא בפרק 15 האמור, כשמן צמחי המכיל קבוצה של אפוקסי, ולכן אינו פטור ממס.

8. טענת התובעת בעניין הפולימרים האקרילייים היתה מובלעת יותר, וקשה למצוא לה ביטוי בהליכי ההשגה המנהליים, שקדמו לפנייה לבית משפט זה. הטעם לכך הוא שהתובעת סיווגה אותם מלכתחילה תחת פרט 39.03 לצו על שניים מתתי סעיפיו, הפטורים ממכס. עניינו של פרט 39.03 הנ"ל, על כל תתי-סעיפיו, בפולימרים (מולקולות ענק) הבנויות ממולקולה הנקראת "סטירן". ברם בדיקה של הנתבעת, שהתובעת אינה חולקת עליה, גילתה שהפולימר כלל לא מכילים סטירן, ולכן יש לסווגו תחת פרט אחר באותו פרק, 39.06, שעניינו "פולימרים אקריליים בצורות ראשוניות", בפרט מכס שמספרו 39.06.9090 ("אחרים"), הנושא חיוב במכס בגובה 8%. במהלך הליכי ההשגה טענה כנראה התובעת גם בעניין זה, אף שהשגותיה לבשו את צורתן הנוכחית רק בגדרי ההתדיינות המשפטית, כמבואר בהמשך.

9. בגדרי ההליך המנהלי, ביקשה התובעת להיוושע מן החיוב במס בדיעבד בדרך חלופית לזו שעניינה המחלוקת בעניין הסיווג, דרך המותווית בסעיף 3 לחוק מסים עקיפים (מסים ששולמו ביתר או בחסר), התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המסים העקיפים"). סעיף 3 לחוק זה פוטר מי שהתברר כי שילם מס בחסר (כפי שסברה הנתבעת כי אירע), בהתקיים מספר תנאים מצטברים – החסר לא נבע מידיעה שגויה או חסרה; הנישום לא ידע ולא צריך היה לדעת על החסר; והוא מכר את הטובין לפני דרישת תשלום החסר במחיר שלא נכלל בו אותו חסר. ברם ועדות המסים העקיפין השונות של הנתבעת מצאו כי אף דרך זו חסומה בפני התובעת.

התביעה

10.בחודש אפריל 2010 הגישה התובעת את תביעתה דנן. בתביעתה המקורית (שתוקנה בינתיים) עתרה לסעד שיצהיר על כי לא החסירה בתשלום בגין השמנים (ובגינם בלבד, ללא הפולימרים האקריליים). טענתה זו נסמכה, בתמצית, על סוגיית הסיווג, שתוארה כבר לעיל, ואשר בה שגתה לדעתה הנתבעת. לחלופין טענה לקיום הפטור שבחוק המסים העקיפים לתשלום בחסר. הנתבעת התגוננה, הצדדים בחנו בחוסר הצלחה אפשרויות לסיום ההליך בדרכי פשרה, התביעה נמחקה בשלב מסוים מחוסר מעש, והוחזרה לבסוף.

11.בחלוף כשנה, ולאחר שהתובעת החליפה את ייצוגה, עתרה היא לתיקון כתב התביעה, ולהוספת השגה אף בעניין הפולימרים האקריליים, שהודעת הגירעון התייחסה גם אליהם. היתר ניתן לה, לאחר שהבהירה כי לעניין הפולימרים לא תטען בסוגיית הסיווג אלא רק לתחולת סעיף 3 לחוק מסים עקיפים ולכך, שתכלית יבוא הפולימרים במכס אינה מתקיימת (סעיף 3 לתשובתה מיום 21.6.13). בכתב התביעה המתוקן ציינה עוד התובעת, כי בינתיים (באופן שאין טענה כי הוא משליך על הסיווג קודם לכן) תוקן הצו והוסף לו פרט חדש בפרק 39.06 (זה שבגדרו סיווגה הנתבעת את הפולימרים האקריליים), פרט מכס 39.06.6060, הפוטר ממכס, מכאן ואילך, פולימרים אקריליים בצורה מוצקה, דוגמת אלה שייבאה התובעת.