הע"ז 5687-01-11 מדינת ישראל נ' עמית

ביום 15/2/16 הורשעה הנאשמת בגין העסקת עובדת זרה ללא היתר ומבלי שהסדירה עבורה ביטוח רפואי (עבירה לפי סעיף 2(א) ו- 2 (ב)(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א 1991). המעשה בגינו הורשעה הנאשמת בוצע בשנת 2010 בעת שהנאשמת העסיקה את העובדת, אזרחית הפיליפינים, בביצוע עבודות משק בית בביתה.

בהכרעת הדין סקרתי את הנסיבות יוצאות הדופן בהן בוצעה העבירה דנן, כאשר העובדת הציגה בפני הנאשמת מסמך הנחזה כאשרת עבודה כללית (כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין), וכן עמדתי על כך שההעסקה נמשכה פרק זמן מוגבל, שעות בודדות בשבוע, מבלי שהעובדת לנה בבית הנאשמת.

בנסיבות המיוחדות של העניין, מצאתי להפנות את עניינה של הנאשמת לשירות המבחן למבוגרים על מנת שיחווה עמדתו ביחס לאפשרות להטיל על הנאשמת שירות לתועלת הציבור בלא הרשעה.

חוות דעתו של שירות המבחן למבוגרים נסרקה לתיק ביום 22.3.16 ובה המלצה לבטל את ההרשעה ולהטיל על הנאשמת שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה.

טיעוני הצדדים לעונש:

ב"כ המאשימה טען כי על פי הכללים שנקבעו ב"הלכת כתב" נדרש קיומם של שני תנאים מצטברים לצורך ביטול הרשעה, האחד, שמדובר בעבירה שחומרתה אינה רבה והיא מאפשרת ויתור על הרשעה, והתנאי שני, כי ההרשעה תפגע באופן קשה בשיקום הנאשם. לטענתו בענייננו לא מתקיים אף לא אחד מהתנאים שכן מדובר בעבירה כלכלית, המחייבת ענישה הכוללת קנס כספי כבד (אותו לא ניתן להטיל אלא בכפוף להרשעה), עוד טוענת המאשימה כי הנאשמת שהינה גמלאית לא הצביעה על נזק קונקרטי שיגרם לה ככל שתורשע או על פגיעה בשיקומה. לטענת המאשימה יש להשאיר את הרשעת הנאשמת על כנה ולהטיל עליה קנס בסך 13,000 ₪ בגין העבירה של העסקה בלא היתר , וסכום בסך 6,000 ₪ בגין אי הסדרת הביטוח, שכן תכנית השל"צ שהוכנה, בהיקף 120 שעות איננה מספקת.

ב"כ הנאשמת מבקשת להפנות לקביעות העובדתיות בהכרעת הדין, מהן עולה כי מדובר בהעסקה בשתי הזדמנויות בלבד לאחר פקיעת ההיתר (שכן טענת הנאשמת כי בחודש אוגוסט לא נעזרה בעובדת - לא נסתרה) מדובר בעבירה ברף החומרה הנמוך. היא מתארת את התלאות שעברו על הנאשמת במהלך ניהול התיק, בין היתר עקב סירוב המאשימה לגלות חומר חקירה אשר חייב פניה לבית הדין הארצי לעבודה תוך השקעת משאבים נפשיים וכלכליים ניכרים.

הנאשמת טוענת כי מחדלי המדינה בניסוח האשרה של העובדת הם ששמו לרגליה מכשול מלכתחילה, שאם לא כן כלל לא היתה מתקשרת עם העובדת, ולכן תחושת הצדק ואינטרס הציבור הוא להמנע מהרשעתה. הודגשה בטיעון אישיותה החיובית והתורמת של תובעת, החשש שמא הרשעה תפגע ביכולתה להשיג אשרה (ויזה לצורך נסיעה לחו"ל) ומכל לכל תפגע בכבודה של הנאשמת אשר מוכנה גם כעת לשלם קנס כספי בסך 10,000 אך איננה מסוגלת להשלים עם תיוגה כעבריינית פלילית. עוד פורטו הטרגדיות שחוותה הנאשמת בחייה האישיים בשנים האחרונות.

לאחר טיעון ב"כ הנאשמת, נשמעו גם דבריה של הנאשמת ושל חברתה עו"ד חדוה באום, אשר היה בהם כדי לחדד את טענות ב"כ הנאשמת. הדברים מדברים בעד עצמם ואולם מחמת צנעת הפרט לא יובאו כאן במלואם.

הכרעה

העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הם בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שלא הייתה הקפדה על כך שעובדים זרים ישובו לארצותיהם עם פקיעת אשרת העבודה. לכל אלה הצטרפה תופעת הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של העובדים הזרים, אשר התרחשה בהיקף גדול מצד חלק מהמעסיקים, ופגעה בערכי יסוד של החברה ובדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י עת קבע כדלקמן: