הע"ז 50028-10-10 - פסקדין

בהתאם להכרעת הדין מיום 5.2.15, הורשע הנאשם, מר דן זילברמן (להלן: "הנאשם"), בהעסקתם של שני (2) עובדים זרים מבלי ששילם להם שכר מינימום בחודשים דצמבר 2005, ינואר 2006 ופברואר 2006- עבירה לפי סעיפים 2(א) ו-14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז- 1987.

בדיון מיום 26.3.15 הביאו הצדדים את טיעוניהם לעונש. כן הגישו הצדדים השלמת טיעונים לעונש בכתב.

ב"כ המאשימה טוען, כי מדובר בעבירה כלכלית גרידא. כי קיים פער משמעותי בין השכר ששולם בפועל לבין השכר המינימלי שהיה תקף במועדים הרלוונטיים. לטענתו, יש מקום להשית עונש משמעותי על מנת להרתיע מעסיקים ולהפוך את עבירת אי תשלום שכר מינימום לעבירה לא כדאית מבחינה כלכלית. עבירה של אי תשלום שכר מינימום היא עבירה חמורה של אחריות קפידה.

כתב האישום הוגש בעקבות בקשה להישפט ובמקרה כזה קובע סע' 14 לחוק העבירות המנהליות, כי הקנס (30,000 ₪), כי לא יפחת העונש מהקנס המנהלי המקורי, אלא מנימוקים שיירשמו. כאשר מדיניות בתי הדין, כנקודת מוצא, צריכה להיות כפל הקנס המנהלי.

בענייננו, עותרת המאשימה לקנס שנע בין כפל הקנס המנהלי (60,000 ₪) לקנס המקסימלי ( 1,356,000 ₪) דהיינו, קנס בגובה 678,000 ₪. בנוסף, כי הנאשם יחתום על התחייבות כספית להימנע מלעבור עבירה על חוק שכר מינימום למשך שלוש שנים.

אשר לבקשת הנאשם לביטול הרשעתו ושליחתו לשירות מבחן- אין זה מן המקרים החריגים ויוצאי הדופן המצדיקים ביטול הרשעה.

הנאשם כאמור מבקש לבטל את הרשעתו ולשלחו לשירות המבחן לביצוע "שירות לתועלת הציבור".

לחלופין ובאשר לשיעור הקנס, מבקש הנאשם לגזור קנס כספי בגובה 15,000 ₪, זאת בהתחשב בעובדה כי הנאשם מעסיק עובדים זרים מזה עשרות שנים; פרק הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירה; הנסיבות בהן בוצעה העבירה; העובדה כי לנאשם אין עבירות קודמות ו/או עבר פלילי, וההיזק הראייתי שנגרם לנאשם בהגנתו.

הסמכות לבטל הרשעה מופעלת על ידי בתי המשפט במשורה ורק במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת (ר' ע"פ 57160-01-14 מדינת ישראל נ' חדוות הורים בע"מ, מיום 8.11.14 והאסמכתאות שם, להלן: "עניין חדוות הורים"). עפ"י הפסיקה, קיימים שני תנאים מצטברים להימנעות מהרשעה- האחד, כי ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, השני, כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי משיקולי ענישה אחרים (ע"פ 31808-03-13 מדינת ישראל נ' י.ג. פרץ בע"מ, מיום 5.2.14).

השיקול המרכזי המנחה את בית המשפט בהחלטה שלא להרשיע נאשם הוא יחס בלתי מידתי, בין התועלת שבהרשעת הנאשם לבין הנזק שעתיד להיגרם לו כתוצאה מהרשעה (ר' לעיל עניין חדוות הורים).

בהתחשב בהלכות שלעיל, לאחר שקילת טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי המקרה הנדון הוא מן המקרים החריגים ויוצאי הדופן המצדיקים אי הרשעה. הנאשם לא הוכיח כי תיגרם לו פגיעה חריגה בעוצמתה, השונה מהפגיעה הנגרמת לכל אדם המורשע בעבירות דומות.