הע"ז 4936-09-11, 28610-08-11 מדינת ישראל נ' מליחי אילן - קבלנות בנין בע"מ ואח' - פסקדין

1.הנאשמים הורשעו בעבירה של העסקת עובד זר ללא היתר כדין ובאחריות מנהל בגין עבירה זו, בנסיבות המפורטות בהכרעת דין מיום 29.5.14.

2.הנאשמים מבקשים כי בית הדין יורה על ביטול ההרשעה ויפנה אותם לשירות המבחן על מנת לקבל תסקיר בעניין ובנושא הענישה ההולמת, שהיא לשיטתם של"צ או התחייבות להמנע מעבירה דומה.

לטענתם, מדובר באירוע שארע לפני שנים לא מעטות, ביחס לעובד זר אחד שנמצא בביקורת לפני שהליכי הניוד שלו הושלמו, כאשר הרשעתה של הנאשמת עלולה לפגוע ביכולתה להתמודד במכרזים ציבוריים, וכי ביטול ההרשעה יהיה מידתי ביחס לעבירה. ביחס לחברה נטען כי מדובר בחברה ותיקה שפועלת כדין ואף הנאשם מס' 2 הוא אדם נורמטיבי.

3.לטענת המאשימה, התנאים להמנעות מהרשעה נקבעו בהלכת כתב והם כאשר סוג העבירה מאפשר לוותר על ההרשעה וכן כאשר ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. הנאשמים ביקשו להשפט ועל כן ביטול ההרשעה יהווה הפליה חמורה לעומת נקנסים אחרים שמבקשים להישפט ומורשעים בבוא היום או כאלה ששילמו את הקנס ולא ביקשו להישפט. המאשימה גם הזכירה את פסיקת בית הדין הארצי בנושא חומרת העבירה שבה הנאשמים הורשעו. ביחס לנזק שיגרם לנאשמת, עליה להצביע על נזק קונקרטי בעוד שבמקרה זה מדובר בהרשעה אחת שאין בה להגביל את הנאשמת מלהתמודד במכרזים ציבוריים.

4.נקודת המוצא המשפטית, לפיה ניתן להפנות תאגיד לתסקיר שירות המבחן, עליהם התבססו טיעוני הצדדים, שונתה בדנ"פ 8062/12 מדינת ישראל – חברת נמלי ישראל – פיתוח ונכסים בע"מ, 2.4.15. לפי הנפסק באותו עניין, אין אפשרות על פי הדין הקיים להטיל על תאגיד צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, בין אם הורשע ובין אם לאו ועל מנת לעשות כן יש צורך בתיקון החקיקה.

5.הנאשמים הורשעו בעבירה אחת של העסקת עובד זר ללא היתר כדין. ביחס לעבירות על פי חוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991, נפסק כי מדובר בעבירות חמורות וכי העסקת עובדים זרים ללא היתר הפכה להיות בעיה מוסרית וחברתית (ע"פ (ארצי) 1001/01 מדינת ישראל נ' ניסים, פד"ע לח 145 (2002)). מדובר בתופעה שיש לה השלכות על שוק העבודה המקומי ועל כן יש מקום לקבוע קנס שייצור הרתעה משמעותית מפני ביצוע העבירה ויהפוך את ביצועה לבלתי כדאי.

6.על פי הנפסק בדנ"פ 8062/12, מבין ארבע דרכי הענישה החלות באי הרשעה (מבחן, שירות לתועלת הציבור, התחייבות להמנע מעבירה ופיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין – ר' סעיפים 9-13 לפסק דינו של הנשיא גרוניס), ביחס לתאגיד שהורשע רלוונטיות רק שתי אפשרויות – התחייבות להמנע מעבירה ופיצוי שישולם ישירות לנפגע העבירה. העבירה על פי חוק עובדים זרים היא עבירה שהנפגע ממנה הוא החברה ועל כן האפשרות של פיצוי אינה ישימה. (יוער, כי בשונה מעניין נמלי ישראל שם בערכאה קמא הצדדים הגיעו להסדר גם בנושא הפיצוי, שקיבל את אישורו של בית המשפט, כאן הצדדים כלל לא התייחסו לאפשרות זו). בנוסף, איני סבורה כי יש מקום להסתפק, לאחר הרשעה, רק בהתחייבות להמנע מביצוע עבירה, במיוחד כאשר הנאשמים הם שביקשו להשפט והטלת עונש זה מהווה למעשה פטור מענישה, שהרי הנאשמים לא שילמו את הקנס המנהלי, ביקשו להשפט ואף בהליך הפלילי בו הורשעו יצאו ללא ענישה משמעותית. תוצאה זו אינה מתיישבת עם החומרה המיוחסת לעבירה בה הנאשמים הורשעו, על פי הפסיקה. בנוסף, הדבר פוגע בהליך של הטלת קנס מינהלי, שנועד להביא לאכיפה יעילה, פשוטה ומהירה של החוק (הע"ז (ת"א) 1396/08 מדינת ישראל – קפאייב, 9.2.14, סעיף 18 לגזר הדין).

7.בתשובה לטענה כי הרשעה תמנע מהנאשמת מס 1' להשתתף במכרזים ציבוריים, אציין כי בתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג – 1993 נקבעו חריגים לכלל לפיו מי שהורשע בעבירה על דיני העבודה לא יוכל להשתתף במכרז. כך למשל, ההרשעה מוגבלת לשלוש שנים וועדת המכרזים אף רשאית להחליט מטעמים מיוחדים שיירשמו שלא לדחות הצעה במכרז מטעמים שפורט ובחוק. בנוסף, על פי סעיף 8א' לחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט – 1969, חרף ההרשעה, במקרים מסויימים רשאי הרשם לנקוט באמצעי משמעת פחותים מביטול הרישום בפנקס. מכאן עולה כי ההרשעה עלולה להקשות על הנאשמת מס' 1 בזכייה במכרזים בשירות הציבורי, אך אין בה למנוע ממנה את ההשתתפות או זכיה בהם. כמו כן, גם אם ההרשעה תגביל את הנאשמת מס' 1, מדובר בהגבלה התחומה בזמן והיא אינה ארוכה משמעותית.

8.לסיכום, ביחס לנאשמת מס' 1, הבקשה לביטול ההרשעה נדחית וטיעוני הצדדים לעונש ישמעו בהמשך.