הע"ז 41909-02-13 מדינת ישראל נ' טוויק

בפניי בקשת הנאשם לביטול כתב האישום מחמת שיהוי. לטענתו, כתב האישום המקורי הוגש בחלוף 3 שנים ממועד ביצוע העבירה ואילו כתב האישום החדש בחלוף 4 שנים ממועד כתב האישום דנן.

הזמן שחלף לדבריו מאז ביצוע העבירה לכאורה, מעמיד אותו במצב של נחיתות ראייתית.

המאשימה הפנתה לפסיקת בתי המשפט הנוגעת לביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק והטעימה כי מדובר בסעד שניתן במשורה ע"י בתי המשפט ובמקרים חריגים בלבד, שמקרה זה אינו נמנה על שכמותם.

כמו כן פירטה את ההליכים שהתנהלו בתיק למן תחילתו: מועד ביצוע העבירה המיוחסת לנאשם – 04.01.2006 ואילו כתב האישום הוגש בת.פ. 1927/08 ביום 28.12.2008, וזאת לאחר שהליך החקירה אחרון (בקשה להנפקת עובד ציבור) התרחש ביום 21.06.2006).

כתב אישום זה בוטל ביום 04.11.2009 לאחר שהנאשם לא אותר ולא התייצב לישיבת ההקראה.

ביום 09.01.13 עדכן הנאשם כתובת חדשה במשרד הפנים וביום 21.02.13 הוגש כתב האישום דנן. השיהוי, לטענתה, נגרם בשל מחדלו של הנאשם אשר לא טרח לעדכן את כתובתו במשרד הפנים, בניגוד לחובה המוטלת עליו מכוח חוק מרשם האוכלוסין, התכש"ה-1965 ובחוק עדכון כתובת, התשס"ה-2005.

ביחס לטענתו בנוגע לנזק ראייתי שנגרם לו, טענה המאשימה כי אין בתי המשפט נדרשים לדוקטרינת הנזק הראייתי בהליכים פליליים, באשר ממילא נטל ההוכחה מעבר לספק סביר רובץ לפתחה של המאשימה, וככל שמתגלים קשיים ראייתיים, פועלים הם לחובתה ולא לחובת הנאשם.

עוד נטען, כי כתב האישום הוגש בהתאם להוראות היועמ"ש ובכל מקרה, ניתן להתחשב, במסגרת הטיעונים לעונש, במועד ביצוע העבירה, אך אין בכך כדי להביא לביטולו של כתב האישום.