הע"ז 32393-01-13 מדינת ישראל נ' צירינג ואח'

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפניי ביום 15.12.2015, הורשעו הנאשמים, על פי הודאתם בעבירות של העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל עבירה על סעיפים 2 (א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק").

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש ובמסגרת כך, עתר הסניגור לביטול הרשעתם של הנאשמים.

ב"כ המאשימה טען כי בתקופת העסקתה ע"י הנאשמים, לנה העובדת הזרה בביתם ושהתה בישראל ללא היתר שהייה, וזאת לאחר שנכנסה לישראל בשנת 1999 כדין על מנת לעבוד בענף הסיעוד. בהקשר זה הטעים כי עבירה של העסקת עובדים זרים במשק בית הוכרה בפסיקה כעבירה שהינה מכת מדינה, עבירה זו כל תכליתה הינו חיסכון כלכלי לנאשמים אשר נמנעים מלשלם שכר הוגן לעובד וכי בנסיבות העניין, קיימת הצטברות של נסיבות לחומרא בביצוע עבירה ע"י הנאשמים.

עוד הוסיף כי העסקה של עובד שהגיע לישראל לעבוד בענף הסיעוד בעבודות של משק בית גורמת לכך שהמטופל הסיעודי נשאר ללא המטפל ובנוסף ניתן היתר לעובד זר נוסף שייכנס לישראל על מנת לסעוד את המטופל. בנסיבות העניין, טען כי המאשימה סבורה, שמתחם הראוי לעונש הוא בין 25%-100% מהקנס המקסימאלי הקבוע בחוק, בשל הצטברות הנסיבות לחומרא, ובפרט שבמשך פרק הזמן הממושך שבו נעברה העבירה, עותרת המאשימה לקנס בסך 58,400 ₪. כמו כן, ביקש כי ביה"ד יחייב את הנאשמים לחתום על התחייבות להימנע מעבירה.

הסניגור טען כי הנאשמים עלו לארץ מארה"ב, שם חיו שם ברמה גבוהה מאוד והחליטו לעלות לישראל מטעמי אידיאולוגיה וציונות. הנאשמת משמשת במועצה הדתית ברעננה בהתנדבות בלי שכר, וכיו"ר ועד ההורים בביה"ס בלי שכר. מדובר באנשים שתורמים לחברה. תורמים מאוד אלפי שקלים לארגון לקט ישראל מכספם.

עוד טען כי העובדת הזרה הראתה להם דרכון ואישור, הם הודו בעניין הזה ולא ניסו להתווכח. מיד אחרי המקרה הזה הם פנו למשרד הפנים, הודו ואמרו שהיו בטוחים שזה בסדר, העובדת הזרה חולת סרטן והם משלמים לה על הטיפול הזה. לא ביקשו להתחמק, שכן מדובר באנשים ישרי דרך, אשר עשו כל מה שאפשר מתוך תמימות לטפל בעניין הזה ומתחייבים שלא יחזרו על העבירה.

הסניגור הפנה לפסקי דין שניתנו בבית דין זה (הע"ז 2093/09 מיום 12.6.14 והע"ז 40987-01-13 מיום 17.2.15, בהם נפסקו סכומים נמוכים מהסכום לו עתרה המאשימה (כ- 25,000 ₪ בתוספת התחייבות להימנע מביצוע עבירה). באחד מהם, בשל חלוף הזמן, ביה"ד אף נמנע מהרשעה. לפיכך, לאור העובדה שכתב האישום הנוכחי מדבר על עבירות שבוצעו בין 2005-2010, אין סיבה להותיר את הרשעתם על כנה ולפגוע במצשלח ידם ובתפקידים שהם ממלאים.

הסניגור עתר לקנס שינוע סביב 20,000-30,000 ₪, אותו מצא כראוי ומאוזן בנסיבות העניין, ובשים לב לכל הנימוקים שהועלו על ידו.

ביחס לביטול ההרשעה, טען ב"כ המאשימה, כי ההלכה שנקבעה ע"י בית המשפט העליון היא כי הימנעות מהרשעה אפשרית במקרים מיוחדים, בהם קיימות ראיות שההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם והשני שסוג העבירה מתאפשר לבטל מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה. בעניין זה הפנה לער"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון ולהלכת חדוות הורים מיום 8.11.14 שיצאה מלפני ביה"ד הארצי והטעים כי הנאשמים לא הצביעו על כך שתיגרם להם פגיעה חמורה כתוצאה מהרשעה.