הע"ז 2543-09 מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' טילי אראם בע"מ ואח'

1.הנאשמת הורשעה בעבירה של אי תשלום שכר מינימום לעובד נשוא כתב האישום בגין החודשים 2,3,5,6,7,8,9,11,12/2005 ובחודשים 1,2/2006 - עבירה לפי סעיפים 2 ו- 14 לחוק שכר מינימום התשנ"ו-1996.

2.בדיון מיום 11.9.14 נשמעו טיעוני הצדדים לעניין העונש.

טענות המאשימה:

3.ב"כ המאשימה פירט כי מקורו של התיק בשני קנסות מנהלים, כל אחד בסך של 55,000 ₪, אשר הוטלו על הנאשמת ועל מנהל ונושא משרה בנאשמת, בגין עבירות על חוק שכר מינימום.

נוכח בקשה שהוגשה להישפט בגין אותם קנסות מנהליים הגישה המאשימה ביום 8.6.09 כתב אישום אשר ייחס לנאשמת עבירה של אי תשלום שכר מינימום וביחס לנאשם 2, מנהלה של הנאשמת, עבירה של אחריות נושא משרה.

במסגרת כתב האישום יוחסו לנאשמים 11 יחידות עבירה עצמאיות בדבר אי תשלום שכר מינימום לעובד, תמסה אמסלו, אשר הועסק אצל הנאשמת כנהג.

בהכרעת הדין הנאשמת הורשעה בעבירה שיוחסה לה, והנאשם 2 זוכה מהעבירה שיוחסה לו.

4.ב"כ המאשימה הדגיש כי הנאשמת הורשעה באי תשלום שכר מינימום לנהג ב-11 מועדים שונים, כמפורט בסעיף 23 להכרעת הדין, המגבשים לטענתו 11 יחידות עבירה עצמאיות.

ב"כ המאשימה טען כי תכלית חוק שכר מינימום היא להבטיח קיום מינימלי לעובד, קל וחומר שעה שמדובר בעובדים קשי יום המועסקים בעבודות כפיים ובעבודות פיזיות מאומצות, כעבודתו של נפגע העבירה, נהג בשירות הנאשמת.

לטענתו, בתי הדין עמדו פעם אחר פעם על כך שיש להשית עונשים אשר יהפכו את אי תשלום שכר המינימום ללא כדאי מבחינה כלכלית, כך שהדבר יגרום להרתעה. ב"כ המאשימה נסמך על פסיקת בתי הדין לעבודה, לפיה יש חשיבות לכך שהמערכת המשפטית עמדה על נוקשותם של חוקי המגן, הקובעים זכויות מינימליות לעובדים.