הכרעת דין 1813-08

הכרעת דין

1.בפתח הדברים אודיע, כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, כי החלטתי לזכות מחמת הספק את כל הנאשמים מאחת העבירות המיוחסות להם בכתב האישום: עבירה של ניכוי משכרו של עובד אחד סכום עבור ביטוח רפואי בניגוד לדין.

2.כנגד הנאשמת 1 (להלן: החברה) הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של העסקה ללא היתר כדין, של שלושה עובדים, כאמור בסעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן: החוק); ועבירה של ניכוי משכרו של עובד אחד סכום עבור ביטוח רפואי בניגוד לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), התשס"ב – 2001 (להלן: התקנות). הנאשמים 2 ו-3 (להלן: עיסא ו-אמאל, בהתאמה, וכן הנאשמים) הואשמו כי הפרו את חובתם לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת העבירות המיוחסות לחברה, כאמור בסעיפים 5 ו-2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק.

3.הנאשמים היו במועד הרלבנטי לכתב האישום בעלי מניות ומנהלים בחברה (ת/9 - תדפיס רשם החברות). במועד הרלבנטי עסקה החברה בעבודות מתכת שונות. החברה העסיקה עובדים זרים החל משנת 1996, כאשר בתקופה הרלבנטית לכתב האישום היו בחברה כ-20 עובדים זרים (פרוטוקול מיום 15.7.14, עמ' 47 ש' 3-4; 25-26).

4.בהתאם לכתב האישום ביום 26.10.2004 התבצעה ביקורת מטעם משרד ההגירה (כיום – רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול; להלן: הרשות) בעמק שרה, בבאר שבע. במהלך הביקורת הבחינו המפקחים ב-44 עובדים זרים, בהם שלושה עובדים רומנים אשר עסקו בעבודות מתכת (להלן: העובדים). המפקחים ביקשו מכל הנוכחים להזדהות. מבדיקת התעודות שהציגו העובדים הסתבר כי שלושת העובדים הם עובדים זרים אזרחי רומניה (CONSTANTIN STEFAN MIN; VRINCEANU VIOREL; VIZIRU MIHAITA). לטענת המאשימה, כל השלושה לא היו באותו מועד אזרחי ישראל או תושבים בה, ולא היו רשאים לעבוד בישראל בכלל ואצל החברה בפרט. כן נטען, כי החברה ניכתה משכרו של אחד העובדים (VIOREL) סך של 170 ש"ח בגין ביטוח רפואי, בעוד שלפי התקנות הסכום המקסימלי שהיה מותר בניכוי במועד הרלבנטי עמד על סך של 100.45 ש"ח בלבד.

5.הנאשמים והחברה כפרו בכל העבירות המיוחסות להם. הנאשמים הודו כי הם בעלי מניות בחברה, אך הכחישו כי שימשו כמנהלים בפועל בתקופה הרלבנטית (פרוטוקול מיום 12.9.13, עמ' 16).

טענות המאשימה

6.המאשימה טענה כי אשמת הנאשמים הוכחה ביחס לכל העבירות שיוחסו להם – הוכח כי העובדים ביצעו עבודה בחצרי של החברה; הוכח כי העובדים הועסקו על ידי החברה במועד עריכת הביקורת; והוכח כי לחברה לא היה אותה עת היתר להעסיק את אותם עובדים. המאשימה טענה כי מאחר שעדי התביעה לא זכרו את האירועים עקב חלוף הזמן, יש ליתן משקל ראייתי מלא למסמכים שנערכו על ידי העדים סמוך למועד האירוע ולהחיל את "כלל הקפאת הזכירה שבעבר". המאשימה טענה כי יש להחיל על החברה את החזקה בדבר הימצאותו של אדם בחצריו של אדם או של בעל השליטה בחצרים; כי החברה לא סתרה את החזקה כאמור; וכי מעדויות העדים שהובאו מטעם הנאשמים עולה למעשה כי אין מחלוקת כי החברה העסיקה את העובדים במועד הביקורת. עוד נטען, כי אין לקבל את טענות הנאשמים ביחס להליך קבלת ההיתרים, שכן לא הובאה כל ראיה ביחס לכך. ביחס לעבירת הניכוי ביתר משכרו של העובד בגין ביטוח רפואי, המאשימה טענה כי עבירה זו הוכחה באמצעות תלושי השכר של העובד שהוגשו. ביחס לנאשמים 2 ו-3, המאשימה טענה כי הוכח קיומו של היסוד הנפשי אצל הנאשמים: על הנאשמים היה לדעת כי נאסר על העובדים הזרים לעבוד בישראל ללא רישיון מתאים, וכי אסור לנכות משכרם מעבר לסכומים הקבועים בתקנות, בין היתר לאור ניסיונם הרב בהעסקת עובדים זרים. לכל הפחות, הנאשמים עצמו עיניהם מלראות את המצב העובדתי והמשפטי.

טענות הנאשמים

7.הנאשמים והחברה טענו כי יש לדחות את כתב האישום, שכן המאשימה לא הרימה את הנטל להוכיח את אשמתם. לטענתם, לחברה היו היתרי העסקה ביחס לכל העובדים הזרים אותם העסיקה. ביחס לעובדים נשוא כתב האישום, מחד נטען כי העובדים הועסקו בין היתר באמצעות חברות כ"א; מאידך נטען, כי בהתאם לנוהלי העבודה בחברה, לפני תום תוקפו של היתר העסקה היתה החברה מגישה בקשה להארכת תוקפו של ההיתר; במקרים בהם לא הגיע ההיתר החדש לפני שפג ההיתר הקודם, הנחיות התמ"ת היו להמשיך להחזיק את העובדים ב"תקופת הבינים" עד להחלטת התמ"ת. לטענת הנאשמים, קבלת היתר עשויה לקחת זמן רב. עוד נטען, כי המאשימה לא הביאה ראיה כלשהי ממנה ניתן יהיה ללמוד מה עלה בגורל אותם עובדים זרים, לא חקרה את העובדים כדי לברר מיהו המעסיק שלהם, ולא חקרה את חברת כוח האדם.