הע"ז 1107-10 מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' נחמיאס

הנאשם הורשע, בהכרעת דין מיום 2.12.2014, בעבירות של העסקת שישה עובדים זרים ללא היתר ולפיכך בעבירה על פי סעיפים 2(א)(1) ו – (2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים").

במסגרת הטיעונים לעונש טענה המאשימה כי העסקת עובדים זרים שלא כדין הפכה למכת מדינה, וכי בהעסקת עובדי השטחים שלא כדין כרוך אף סיכון בטחוני. לטענת המאשימה מתחם הענישה בענייננו הוא בין כפל הקנס המנהלי לבין 50% מהקנס המקסימאלי (שעומד על סך של 116,800 ₪), וזאת בהתחשב בכך שהעבירה נעברה בשנת 2004. בתוך מתחם הענישה ביקשו להטיל על הנאשם 40% מהקנס המקסימאלי בגין העסקת כל אחד מששת העובדים.

הנאשם, שאינו מיוצג, טען כי מצבו הכלכלי קשה, כי הוא חי מקצבת ביטוח לאומי ואף משלם מדי חודש לכונס הנכסים.

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, יש לגזור את עונשו של הנאשם תוך מתן עדיפות לעקרון ההלימה. על פי עקרון זה, העונש הראוי לנאשם נגזר ממידת אשמו ומחומרת מעשיו, כאמור בסעיף 40(ב) לחוק העונשין.

קיימים שלושה שלבים במנגנון גזירת העונש לפי תיקון 113. האחד, האם מדובר באירוע אחד או בכמה אירועים. השני, קביעת מתחם הענישה בהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות לביצוע העבירה. השלישי, גזירת העונש המתאים לנאשם בתוך המתחם שנקבע.