הסרת איסור פרסום על שמות ותמונות אם ובתה החשודות בעושק קשישים - פסקדין

לפני ערר של המדינה על החלטת בימ"ש השלום בת"א (כב' השופט ד"ר אבינור) מיום 11/4/2013 במסגרתה נתקבלה חלקית בקשת החשודות לאיסור פרסום באורח שבו נאסר על פרסום שמותיהן ותמונותיהן של החשודות, להבדיל מיתר פרטי הפרשה.

כפי שציינתי בהחלטתי הקודמת מהבוקר, מתנהלת כנגד החשודות, שהן אם ובת, מזה מספר חודשים, חקירה סמויה, בחשד שהשתיים עשקו קשישים, סחטו אותם באיומים, קיבלו כספים במרמה, החזיקו קשיש בתנאי ערבות ואף נהגו לסמם קורבנות בחומרים אסורים.

ביום 10/4/2013 הפכה החקירה מסמויה לגלויה, החשודות נעצרו, נחקרו והובאו בפני בימ"ש השלום להארכת מעצרן.

עוד עמדתי בהחלטה לעיל (שנגעה לערר לגבי תקופת ואופן המעצר), על סעיפי האישום הנזכרים בבקשת המעצר ואשר נוגעים, בין השאר, לקבלת דבר במרמה, סחיטה בכח, החזקה בתנאי עבדות, התעללות בחסר ישע, תקיפה, סחיטה באיומים, גניבה ושימוש ברעל מסוכן.

במסגרת הדיון שהתנהל בבית משפט השלום, עתר ב"כ החשודות לקיים דיון בדלתיים סגורות וכן להורות על איסור פרסום. העתירה בעניין איסור פרסום מתבססת על סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 (להלן: " חוק בתי המשפט" או " החוק").

בעניין בקשה זו קבע ביהמ"ש קמא כדלקמן:

            "אך מובן הוא כי לא מדובר במקרה המצדיק דלתיים סגורות או איסור פרסום גורף.

יחד עם זאת, מדובר בשתי חשודות ללא רישומים קודמים, כאשר אין לראות טעם חקירתי ממשי בפרסום שמן - להבדיל [מ]כלל פרטי הפרשה, לרבות אזור מגוריהן והמקומות בהם על פי החשד בוצעו העבירות, ובנסיבות אלה אני מורה על איסור פרסום שמותיהן של החשודות (כולל תמונותיהן) להבדיל מיתר הפרטים".

על החלטה זו הגישה המדינה ערר.

כהערה דיונית יוער כי המדינה הגישה "הודעת ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר דין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים), תשנ"ו-1996...", אולם ניתן לתת את הדעת בהשגה כגון דא גם לסעיף 70ד(א)(1) ולפיו החלטה בעניין איסור פרסום לפי סעיף 70(ה1) ניתן לערעור בתוך 7 ימים (וביהמ"ש שלערעור ידון בערעור בדן יחיד). אין מחלוקת בין הצדדים כי העניין הדיוני לעיל אינו משנה בכל הנוגע לשיקולים.

מדובר בחשודות אשר טרם הוגש כנגדן כתב אישום ומשכך, המסגרת הדיונית הרלבנטית הינה אכן סעיף 70(ה1)(1) לחוק אשר קובע כדלקמן:

"בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום; הורה בית המשפט על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, יפקע האיסור עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת".

לעקרונות אשר עומדים בבסיס הסעיף הנזכר ולשיקולים אשר מנחים את ביהמ"ש, נדרש ביהמ"ש העליון לא פעם. כדוגמאות בלבד אפנה לפסק הדין המוכר כהלכת תורג'מן (בש"פ  5759/04 תורג'מן נ' מ"י, ניתן ביום 1/8/2004) ולפסק הדין שניתן לא מכבר בע"פ 8225/12 חברה פלונית בע"מ נ' פלוני, פסק דין מיום 24/2/2013).

בפסיקותיו התייחס ביהמ"ש העליון לעקרונות ולזכויות הניצבים וניצבות משני עברי המתרס בסוגיות כגון דא. לא נרחיב בדבר מטבע הדברים, אך רק נזכיר כי מן הצד האחד עומד עקרון העל של פומביות הדיון, שמעוגן הן בחוק יסוד: השפיטה והן בחוק בתי המשפט, ומן הצד השני ניצבות זכויות אדם לכבוד, לשם טוב ולפרטיות, שגם הם עוגנו בחוק יסוד. ביהמ"ש העליון גם הזכיר כי מזכויות אלה נובעת גם חזקת החפות.

כפי שצוין לא פעם, יש צורך לבצע איזון בין העקרונות ובין הזכויות כאשר המחוקק קבע את האיזון בדרך שבה פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת הם הכלל ואיסור הפרסום הינו החריג אשר מתקיים ב"נסיבות חריגות".

בכל הנוגע לסעיף 70(ה1)(1), קיימים שני מבחנים מרכזיים (דומני כי בפרשת תורג'מן התייחס כב' השופט, כתוארו אז, חשין לארבעה יסודות ובפרשת חברה פלונית התייחס כב' השופט פוגלמן לשני תנאים מצטברים) אשר עולים מתוך לשונו של הסעיף. הכוונה הינה לכך שהפרסום עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובנוסף לכך, כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום.

היו מקרים בהם ביהמ"ש קבע כי הנזק שעלול להיגרם מהפרסום אינו עולה כדי נזק חמור ולא הגיע לכלל בחינת השלב האחר. רק אם וככל שמגיעים למסקנה כי עלול להיגרם נזק חמור, כי אז יש לבחון את היחס בינו לבין העניין הציבורי שבפרסום.

אדרש אפוא תחילה לשאלת הנזק שעלול להיגרם לחשודות כתוצאה מפרסום שמן ותמונתן.

יובהר תחילה כי על החשוד להוכיח שעלול להיגרם נזק חמור ונאמר לא פעם כי אין די בכך שעלול להיגרם נזק "רגיל" וכי עצם קיומו של נזק מכך שמתפרסם שמו של אדם שנתון בחקירה משטרתית ונחשד בביצוע עבירות פליליות, איננו נחשב ככלל נזק חמור אשר מרים את הנטל בעניין דרישת הדין.