הסכם למראית עין ושיתוף בחובות.

האם יש לבטל הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, מאחר והוא נערך למראית עין ובמטרה להבריח רכוש מנושה והאם אף אם ההסכם תקף, יש לחייב בן זוג של חייב בתשלום חוב לנושה מכח חזקת השיתוף?

א.         רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.         התובע והנתבעת מס' 1 (להלן: " הנתבעת") הם אחים. הנתבע מס' 2 (להלן: " הנתבע") הוא בעלה של הנתבעת.

2.         יותר מחצי יובל שנים, מנהלים התובע ואחיותיו הליכים משפטיים מסועפים, בכל הערכאות, בנוגע לירושת הוריהם המנוחים. לצורך הכרעה בהליך זה, נזכיר רק את ההליכים הרלוונטיים.

3.         ביום 3.2.98 הגיעו התובע ואחותו ב' להסכם פשרה, במסגרת  ערעור שהגיש התובע לבית המשפט העליון (להלן: " הסכם הפשרה"). על פי הסכם הפשרה, מחצית מעיזבון האם המנוחה של האחים תוענק לתובע מכח מתנת המנוחה ורק המחצית השנייה תחולק בשווה בין ששת ילדי האם המנוחה על פי צו הירושה. ההסכם אושר על ידי בית המשפט העליון ונאמר בו כי: " מוסכם כי הסכם זה מחייב אותם ביחסים שבין שניהם בלבד" (להלן: " התנאי").

4.         משנודע לנתבעת ולאחיותיה אודות הסכם הפשרה, הם טענו כי הוא לא  מחייב אותם  ומגיע לכל אחד  מילדי המנוחה את מלוא חלקם בעיזבון האם על פי צו הירושה, דהיינו שישית  לכל אחד מהם.

5.         בית המשפט המחוזי קבע כי הנתבעת ואחיותיה צודקות והסכם הפשרה לא מחייב אותן, לאור קיומו של התנאי. לפיכך, קיבלה הנתבעת כמו גם יתר אחיותיה, שישית מכל עיזבון האם ולא רק שישית ממחציתו.

6.         התובע ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון ובית המשפט העליון  קיבל ברוב דעות את עמדת התובע וקבע בפסק דין מיום 4.9.02, כי הסכם הפשרה  מחייב אף את הנתבעת ואחיותיה, למרות התנאי (ע"א 7830/99 - להלן: " פסק הדין").

7.         הנתבעת הגישה בקשה לקיום דיון נוסף ביום 18.9.02  וביום 12.7.04 דחה כב' השופט מצא את הבקשה לדיון נוסף (דנ"א 7984/02).

8.         לאור פסק הדין, הגיש התובע תביעה כספית להשבת הכספים שהנתבעת ואחיותיה קיבלו ביתר מעיזבונם של שני ההורים המנוחים, ע"י מנהלי העיזבון (תמ"ש 25330/07). ביום 19.5.11 נעתרתי לתביעה וחייבתי  את הנתבעת להשיב לתובע את הסכומים שקיבלה ביתר מעיזבון שני ההורים, ושהסתכמו בסך של כ - 1.5 מיליון ש"ח (ראו הפסיקתא מיום 12.6.11 - להלן: " ההליך הקודם").

9.         התובע פתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד הנתבעת ובמהלכם התגלה לו כי ביום 22.10.02 חתמו הנתבעים על הסכם ממון שבמסגרתו העבירה הנתבעת לבעלה הנתבע את כל זכויותיה בדירת מגוריהם בתל אביב (להלן: " הדירה"). ההסכם אושר  וקיבל תוקף של פסק דין ע"י כב' השופטת (כתוארה אז) ט. סיון, ביום 27.11.02 (להלן: " ההסכם"). הנתבעת הודתה בחקירתה,  כי הדירה נרכשה הן מתמורת מכירת דירה אחרת שהיתה לנתבעים והן מכספי הירושה שהנתבעת קיבלה מהוריה ( עמ' 77 שורה 19 ובניגוד לטענותיה בסעיפים 77-78  לסיכומיה).

10.        התובע טוען בתביעה נשוא הליך זה, כי הנתבעים  "פעלו באופן פסול וחסר תם לב ובין היתר הבריחו רכוש" (סעיף 8 לתביעה). לטענתו, לאחר שניתן פסק הדין, הנתבעים העבירו במרמה את הדירה ע"ש הנתבע, על מנת להתחמק מהתשלום שחייבת לו הנתבעת על פי פסק הדין. לדבריו: "הנתבע 2 הינו מעין נאמן לזכויותיה של הנתבעת 1 בדירה" (סעיף 32 לתביעה).

11.        לטענת התובע, ההסכם "הינו למראית עין ו/או נעשה בכוונת מרמה ו/או במטרה להבריח רכוש ו/או בניגוד לדין" (סעיף 39 לתביעה). לאור זאת,  התובע עותר לפסק דין הצהרתי לפיו מחצית מהזכויות בדירה שייכות לנתבעת  וכן הוא עותר לצו מניעה קבוע שיאסור  על כל דיספוזיציה בדירה.

12.        לחלופין, התובע טוען כי מאחר וכספי  הירושה שקיבלה הנתבעת הופקדו בחשבון משותף של הנתבעים  ושימשו לצרכיהם וחלק מכספים אלו היוו את המקור הכספי לרכישת הדירה, הרי שמכח חזקת השיתוף שחלה על הנתבעים, הנשואים יחדיו משנת 1960, אחראי אף הנתבע לפירעון החוב של הנתבעת ויש לחייבו לשאת בו. 

13.        הנתבעים טוענים כי ההסכם לא נעשה כלל על מנת להתחמק מלשלם את חובה של הנתבעת לתובע. לטענתם, הנתבעת היתה בטוחה כי פסק הדין ניתן בשגגה וכי בדיון הנוסף, יבוטל פסק הדין. לדברי הנתבעת, היא היתה בטוחה כי לאור התנאי, ברור כי היא לא היתה צד להסכם הפשרה והוא כלל לא חייב אותה.

14.        לטענתה, הסיבה היחידה לעריכת ההסכם היתה התמכרותה להימורים ורצונם של בעלה וילדיה, למנוע מצב שקורת הגג שלה ושל בעלה יאבד עקב הימוריה. הנתבעים מפנים  להסכם שבו נאמר בין היתר כי: " הואיל ובשנים האחרונות, התגלתה אצל XXX  בעיה של הימורים כפייתיים, בגינה XXX בזבזה והפסידה מאות אלפי שקלים, ובין היתר, כספים המהווים רכוש משותף לצדדים (בין היתר מתוך חשבון הבנק המשותף של הצדדים וכן קופת גמל של הבעל), עובדה שגרמה לסכסוכים קשים בין בני הזוג".

15.        הנתבעת טוענת כי ההסכם כלל לא נעשה למראית עין, אלא על מנת להגן על קורת הגג שלה ושל בעלה וכי אם כוונתה היתה להבריח נכסים מפני התובע על מנת להתחמק מתשלום חובה, היא היתה מבריחה מזומנים רבים שהיו בחשבונה באותה עת. לדבריה, העובדה שהיא לא עשתה כן, מלמדת כי ההסכם  כלל לא נעשה לצורך הברחת נכסים.

16.        הנתבעת טוענת כי הסכם הממון שהנתבעים ערכו, הווה הסכמה של שניהם, כי על הצדדים לא תחול חזקת השיתוף וממילא הנתבע, לא חייב כלל בחוב שחבה הנתבעת לתובע.           

17.        יצוין כי הנתבע הוא חסוי לאור מצבו הבריאותי ולפיכך הוא לא יכול היה ליטול חלק בהליך זה. בנו הבכור, ע',  מונה לאפוטרופסו.