הסגרת דניס- לוין לידי הפדרציה הרוסית בחשד לביצוע שוד ורצח ברוסיה

השופט ס' ג'ובראן:

1.        בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' נועם) הכריז על אלכסנדר דניס לוין - המערער לפנינו - כבר-הסגרה לפדרציה הרוסית. הפדרציה הרוסית התחייבה שלא יוטל על המערער עונש מוות, אם יורשע בדין. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית-משפט זה.

העובדות הצריכות לעניין

2.        ביום 29.1.01 נשדדו בני-הזוג המנוחים וולנטינה ויורי קובלנקו (להלן: הזוג קובלנקו או המנוח והמנוחה), בביתם בכפר Prokhorovka המצוי במחוז Belgorod שברוסיה. חייהם של השניים קופחו בדקירות סכין במהלך שוד שבוצע על-ידי חבורה שפרצה לביתם. בחלוף כשנתיים ממועד הרצח נעצרו על-ידי רשויות החקירה ברוסיה ריאבסטב אנטולי ויקטורביץ (להלן: ריאבסטב) ופטרושקו ולרי אווגנביץ (להלן: פטרושקו) כחשודים בביצוע המעשה. בהודעותיהם בחקירה המשטרתית הודו השניים בביצוע השוד והרצח וציינו, כי מי שביצע יחד עמם את המעשים בצוותא היה המערער, אלכסנדר דניס לוין. בהמשך הועמדו השניים לדין ברוסיה, הורשעו בביצוע העבירות האמורות ונדונו לעונשי מאסר ממושכים.

3.        ביום 8.9.03, בעקבות פניית אינטרפול מוסקבה לאיתורו של המערער, הודיעה חוליית האינטרפול בירושלים, כי המערער נמצא בישראל ומתגורר באילת. ביום 11.2.04 נתקבלה במשרד המשפטים בישראל, באמצעות חוליית אינטרפול ירושלים, בקשה למעצרו של המערער לצורך הסגרה.

4.        ביום 10.3.04, כעבור חודש, נתקבלה במשרד המשפטים בקשת ההסגרה הרשמית מהפדרציה הרוסית, בדרך דיפלומטית. הפדרציה הרוסית ביקשה להסגיר לידיה את המערער לצורך העמדתו לדין ברוסיה, בגין עבירת רצח לפי סעיף 105(2)(a)(g)(h) לחוק העונשין הרוסי, ועבירת תקיפה ושוד לפי סעיף 162(3)(c) לחוק העונשין הרוסי (להלן: בקשת ההסגרה). הבקשה הוגשה על רקע הסכם בין מדינת ישראל לבין הפדרציה הרוסית, הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים. ההסכם הוא האמנה האירופית בדבר הסגרה, אשר נכנסה לתוקף לגבי ישראל ביום 26.12.1967, ולגבי הפדרציה הרוסית ביום 4.3.06.

5.        ביום 5.12.06 הגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכרזתו של המערער בר-הסגרה לפדרציה הרוסית.

6.        ביום 28.3.07 נעתר בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' נועם) לבקשה והכריז על המערער בר-הסגרה לפדרציה הרוסית. בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי הראיות המצורפות לבקשת ההסגרה עומדות בתנאי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, לצורך הכרזה על המערער כבר-הסגרה.

           מכאן הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים

7.        טענתו המרכזית של בא-כוח המערער הינה, כי הראיות המפלילות את המערער, שהומצאו על-ידי הרשויות ברוסיה ושהובאו לפתחו של בית המשפט, אינן מספיקות בכדי להעמידו לדין על עבירות אלה בישראל, ומשכך אין להכריז עליו כבר-הסגרה לידי הפדרציה הרוסית.

           כן טוען בא-כוח המערער, כי חומר החקירה שהועבר על-ידי הרשויות הרוסיות הינו חומר חלקי בלבד. בהקשר זה צוין, כי המערער טען שבליל הרצח ישן בביתו במצב שיכרות ושכך מסרו אף הוריו ושכנתו בהודעותיהם, אך רשויות החקירה ברוסיה העדיפו שלא להעביר את כל החומר הקשור לעדותם של ההורים והשכנה.

           עוד טוען בא-כוח המערער, כי בשעה שמעשה הרצח בוצע בחודש ינואר 2001, הועלה לראשונה שמו של המערער כחשוד רק ביום 22.5.03, בפתח הודעתו של ריאבסטב, לאחר חלוף למעלה משנתיים ממועד הרצח, מבלי שצורף לחומר הראיות כל מזכר המתעד את התחקורים המוקדמים שהביאו לאותה הודעה והפללה.

           לטענת בא-כוח המערער, בעניינו של המערער תלויים ועומדים הליכים משפטיים נוספים, שאין להם קשר לעבירה נשוא הליך ההסגרה הנדון ואף בשל כך, יש מקום להשהות את הליכי ההסגרה עד לסיומם של הליכים אלה. כך למשל, מתנהל משפט פלילי כנגד המערער בבית-משפט השלום באילת (ת.פ. 1155/06) ותביעת נזיקין שהגיש המערער כנגד מעבידו בבית-הדין האזורי לעבודה (ע"ב 2370/05).

           בא-כוח המערער מטיל ספק באשר למהימנות ההודעות המפלילות את המערער, שכן לא ברור כיצד זכרו ריאבסטב ופטרושקו, לאחר חלוף כשנתיים מהאירועים, פרטים מדויקים כמו אורך הסכין, בשעה שהיו, כטענתם, תחת השפעת אלכוהול בעת ביצוע המעשה. בעניין זה מוסיף בא-כוח המערער וטוען, כי מקריאת ההודעות ניכר, כי הן נכתבו בשפת החוקרים, לוטשו ועברו הגהות ואינן מהוות תיאור ספונטאני ואותנטי של האירועים.

           בא-כוח המערער מנסה אף להצביע על סתירות העולות מעדויות המעורבים באירוע. כגון: הודעתה של ניקולייבה באשר לאירועים עובר לרצח אינה תואמת את תוכנן של ההודעות האחרות; שנית, ריאבסטב טען בהודעתו, כי הרצח תוכנן בביתה של ניקולייבה ומשם יצאו השלושה לבצעו, בעוד ניקולייבה לא מזכירה זאת בהודעתה ואף פטרושקו מעיד, כי השלושה יצאו לביצוע הרצח מביתו של ריאבסטב; ושלישית, ריאבסטב מציג את פטרושקו כידידו של המערער וכמי שהובא על-ידי המערער לפני השוד בכדי לסייע בביצועו, בעוד דברי פטרושקו סותרים זאת. עוד טוען בא-כוח המערער, כי שותפיו של המערער מנסים להפחית מאחריותם בביצוע העבירות על-ידי הטלת האחריות על המערער.

           לאור כל האמור, סבור בא-כוח המערער, כי אין בחומר החקירה שהומצא על-ידי הפדרציה הרוסית במסגרת בקשת ההסגרה, כדי להעמיד תשתית ראייתית מספקת לשם הסגרתו של המערער, כנדרש לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה.

           מנגד, תומכים באי-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשים לדחות את הערעור. לטענתם, במכלול הראיות שהועברו על-ידי התביעה הרוסית יש כדי לבסס אישום כנגד המערער בגין עבירות שוד ורצח, לפי המבחן הראייתי הנוהג בישראל ומדובר בתשתית ראייתית מספיקה לשם הכרזה על המערער כבר-הסגרה לרוסיה.

           לטענת באי-כוח המשיבה, אין חובה על המדינה המבקשת הסגרה לצרף את מלוא חומר החקירה לבקשת ההסגרה.