המחייבת מצוות 'והגדת לבנך' את שהיית הילדים בליל הסדר עם אביהם דווקא?

לפני בית הדין ערעור על החלטתו של בית הדין קמא שבה נכתב בקצרה: "הילדים ישהו עם האב בליל הסדר מכיוון שעל האב מוטלת מצווה מדאורייתא של 'והגדת לבנך'."

האישה דרשה שהילדים יהיו אצלה בבית אביה בליל הסדר מכיוון שעיקרון הסדרי השהות שבין ההורים קובע כי הילדים ישהו מחצית מהחגים עם כל צד ולסירוגין ובשנה שעברה בליל הסדר היו הילדים אצל האב.

בית הדין קיבל את הערעור וקבע שאכן הילדים יהיו השנה אצל האם וכי נימוקים יצורפו בהמשך.

נבאר את דעתנו:

א.   מחלוקת הראשונים אם סיפור יציאת מצרים הוא מצווה בפני עצמה

נחלקו הראשונים אם יש מצווה עצמאית של סיפור יציאת מצרים מן התורה.

 כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה א):

מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה־עשר בניסן שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (שמות יג, ג) כמו שנאמר "זכור את יום השבת" (שמות כ, ח), ומנין שבליל חמשה־עשר? תלמוד לומר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה" (שמות יג, ח) – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואף על פי שאין לו בן. אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.

וכן כתב בספר המצוות (מצות עשה קנז):

היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה־עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף [...] בהגדלת מה שעשה לנו ה' [...] ובהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב [...]

אולם במשנה (פסחים קטז, א–ב) מבואר:

רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח – על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר (שמות יב, כז) "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח" וגו', מצה – על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר (שמות יב, לט) "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים" וגו', מרור – על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר (שמות א, יד) "וימררו את חייהם" וגו'

וכתבו התוספות (שם ע"א דיבור המתחיל "ואמרתם") על פיה: "ואמרתם זבח פסח – פירוש: באמירה, שצריך לומר 'פסח זה שאנו אוכלין' ואיתקש מצה ומרור לפסח וצריך לומר נמי 'מצה זו', 'מרור זה'." ומשמע מדבריהם שאמירה זו היא חלק ממצוות האכילה של הפסח, המצה והמרור.

גם מדברי הרמב"ן (במלחמות, ברכות ב, ב מדפי הרי"ף) עולה שאמירה זו היא חלק ממצות האכילה וזו לשונו:

[...] מאי לא יצא ידי חובתו – שלא קיים מצוה כהלכה [...] ושנינו כיוצא בה "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו" – ולא שיהא צריך לחזור ולאכול פסח, מצה ומרור.

גם המהרש"א (חידושי אגדות פסחים קטז, ב) הבין שדברים אלו הם חלק ממצוות האכילה ולכן הקשה:

כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור, פסח על שום מה כו' – לא מצינו בשאר מצות דבעיא שיאמר בהן על שם מה, דסגי להו בברכה על המצוה, אבל טעם הענין הוא מפורש ביש פרק קמא דזבחים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מן הפסח וחטאת דפסולין שלא לשמן, וטעם הענין מפורש שם דלפי פגמם ורחקם מן הקדושה בעי טפי קירוב לקדושה דהיינו זביחה לשמה. ועל כן אמר רבן גמליאל דגם אכילת הבעלים יהיה מפורש לשמה לקרב אל הקדושה וזהו שאמר "פסח על שם שפסח הקדוש ברוך הוא" כו'

לעומתם הרמב"ם ועוד ראשונים סוברים שדברי רבן גמליאל "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה ומרור" מצריכים אמירה זו חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים, שזו לשון הרמב"ם (שם הלכה ה):