המזוודה לא הגיעה פעמיים באותה נסיעה - לופטהנזה תפצה

1.         מזלם של התובעים לא שפר עליהם בטיסה מהארץ למטרת עסקים, ביום 6.2.08, שכן פעמיים ובאותה טיסה, לא קבלו את המזוודה בהגיעם אל היעד - הכל כפי שיפורט להלן:

            א.         בתאריך 6.2.08 טסו התובעים מת"א לברלין דרך פרנקפורט. המזוודה שלהם הוטענה, אמנם, בת"א, דא עקא שהיא לא הגיעה לידי התובעים עם הגיעם לברלין.

                        מזוודה זו נמצאה בסופו של יום והוחזרה להם בטיסה חזרה לארץ ביום 11.2.08.

            ב.         בתאריך 11.2.08 בטיסה מברלין לת"א דרך פרנקפורט, שוב לא הגיעה המזוודה לידיהם והיא הגיעה לידיהם רק בתאריך 13.2.08.

2.         א.         התובעים מלינים כנגד מחדל זה וטוענים, שאי קבלת המזוודה גרמה להם נזקים כבדים בכך שנאלצו לרכוש ביגוד וציוד, הפסידו הזדמנויות עסקיות, אמינותם נפגעה ונמצאו במבוכה כלפי לקוחותיהם - דבר אשר גרם להם גם לעוגמת נפש בשתי הפעמים.

                        בשל החוויה הבלתי נעימה בה נמצאו התובעים, החליטו להגיש תביעה זו, בה ביקשו לחייב את הנתבעת לפצותם בסך של 27.500 ש"ח, כאשר בתוך סכום זה כללו התובעים סך של 15,000 ש"ח בגין עוגמת נפש.

            ב.         התובעים טוענים, כי בשל היעדר המזוודה, הביגוד והציוד שנמצאו בה, נאלצו הם להקדיש זמן רב לקניות של בגדים, נעליים, מעילים, בגדים תחתונים, כלי רחצה, קוסמטיקה, איפור וכו'.

                        הסכום הכולל, ששילמו התובעים בעד הרכישות הנ"ל הגיע לסכום כולל של 2,046.81 יורו.

                        עוד נטען על ידי התובעים, שהנסיעה לברלין הייתה למטרה עיסקית לשם השתתפות בתערוכה ואי קבלת המטען גרמה להם להפסד זמן ולפגיעה בחלק מהתוכניות והפגישות.

                        בנוסף לכך, היו להם לתובעים בתוך המזוודה כבלים להפעלת ציוד אלקטרוני שהיו זקוקים לו ולא הגיע לידיהם ולמרות הנסיונות שעשו , לא הצליחו לרכוש ציוד כזה בברלין - דבר שהגדיל את נזקם משום שלא יכלו לערוך מצגת ללקוחות פוטנציאליים.

3.         א.         הנתבעת סבורה, שעסקינן באיחור במסירת כבודה בזיקה לתובלה בין לאומית באוויר והיות וישראל וגרמניה - מקום החניה המוסכם - צדדים לאמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר הידועה כאמנת וורשה, אזי אחריותה מוגבלת על פי דין זה.

                        את אחריותה לפיצוי סומכת הנתבעת על סעיף 2 לחוק התובלה האווירית, התש"ם-1980 (להלן:" אמנת וורשה") ובהתאם לסעיף 24 לאותו חוק, הרי שעילת התביעה כפופה אך ורק לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה.

                        הנתבעת אף טוענת, שציון אותם כללים אף מצוי על גבי כרטיס הטיסה, שם נקבע שאין הנתבעת אחראית לנזקים עקיפים ותוצאתיים.

                        אחריות זו, לדעת הנתבעת, יכולה לחול אך ורק לגבי אי מסירת הכבודה בהגיע התובעים לברלין, אך אין לה אחריות באשר לאיחור הגעת המזוודה בטיסת החזור, משום שאיחור זה לא גרם לתובעים נזק כלשהו.

                        בשל האחריות לאיחור הגעת הכבודה לברלין, אף הציעה הנתבעת לפצות את התובעים בסכום המקסימלי שבדין, אך התובעים סירבו לקבל הפיצוי המוצע.

            ב.         לגופה של תביעת התובעים, מכחישה הנתבעת את מטרת נסיעת התובעים מחוסר ידיעה ומוסיפה, שהיקף וסכום הרכישות הינם מוגזמים ובלתי סבירים ולכן לא זכאים התובעים לפיצוי מלוא הוצאותיהם - זאת גם לאור העובדה שאותם מוצרים נשארו בחזקתם ובשימושם של התובעים.

                        הנתבעת אף מכחישה את טענת התובעים בדבר הפסד זמן ופגיעה במטרותיה העסקיות של הנסיעה וגם אם נגרמו נזקים כאלה, אין הם באחריות הנתבעת ואינם ברי פיצוי בהיותם מרוחקים וחורגים מגדר הצפיות והסבירות.

                        עוד מכחישה הנתבעת את טענת התובעים, שבאמת נמצאו במזוודה כבלים להפעלת ציוד אלקטרוני ומוסיפים, שאם היו כבלים כאלה, הרי שנוסע סביר היה מחזיק חפצים אלה בתיק יד.

4.         למעשה, הנתבעת אינה מכחישה טענות התובעים על האיחור במסירת הכבודה בשני המקרים המועלים על ידי התובעים בכתב התביעה.