המועצה המקומית מבשרת ציון נ' מזרחי ואח' - פסקדין

החלטה

1.התובעת הגישה תביעה בהליך של סדר דין מקוצר כנגד הנתבעים ובה היא עותרת להורות על סילוק ידם של הנתבעים מקרקע הידועה כחלקה 44 בגוש 30496 והמהווה, לטענתה, שביל (להלן – השביל).

על פי נסח הרישום שצורף לכתב התביעה, שטח החלקה הוא כ-140 מ"ר והוא הועבר לבעלות התובעת בדרך של הפקעה.

2.הנתבעים הינם בעלי זכויות במגרש מס' 8 (גוש 30496 חלקה 8).

3.לטענת התובעת, במהלך שנת 2005 פלשו הנתבעים לשטח השביל ללא כל זכות והם מחזיקים בו עד היום. בנוסף לפלישתם לשטח השביל, הקימו הנתבעים מדרגות אבן החוסמות את המעבר בשביל ומונעים את השימוש בו, ובעיקר משכניהם.

4.הנתבעים הגישו בקשה למחיקת כותרת ולחילופין בקשה לרשות להתגונן.

לעניין מחיקת הכותרת, טוענים הנתבעים כי נתקבל אצלם העתק מכתב התביעה ללא מפת מדידה ערוכה כדין ודי בכך כדי להורות על מחיקת הכותרת.

לגוף התביעה יש בפני הנתבעים 2 טענות עיקריות:

האחת, כי הם לא פלשו אל שטח השביל וכי הם מחזיקים בשטח זה כעשרים שנה ויותר. לא זו אף זו, הם מחזיקים בשטח השביל בידיעתם ובהסכמתם של התובעת, על מוסדות התכנון שלה, וכן של מינהל מקרקעי ישראל. לעניין זה מציינים הנתבעים כי רכשו את ביתם הבנוי על מגרש 8 בראשית שנות השמונים מאת החוכרים הקודמים. לאחר רכישת המגרש, הם המשיכו את בניית בית המגורים, לרבות הגדרות והמדרגות, כפי המתואר בכתב התביעה וזאת על פי היתר כדין. עם סיום הבנייה הם קיבלו טופס 4 וזאת מבלי שצוין כי ישנה סטיה מקו הבניין או פלישה לשטח השביל.

העובדה כי לא היתה כל פלישה ממגרשם מוצאת את ביטויה אף בעובדה כי זכויותיהם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין.

השניה, התביעה התיישנה. על פי הטענה, המקרקעין נשוא הסכסוך שבין הצדדים לא היו מוסדרים עד לשנת 1989 הרי שלפי הוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 עברו למעלה מחמש עשרה שנה.

4.במסגרת חקירתו הנגדית של הנתבע מס' 1 הודה הוא כי בינו לבין שכניו, משפחת גורן, התנהל הליך משפטי הקשור לשטח השביל ולפיו הם חויבו לפנות את שטח השביל.

עוד התברר מחקירתו, כי עקב תוצאות פסק הדין נחתם בינם לבין משפחת גורן הסכם ולפיו היה עליהם לסלול כביש, על פי הוראות שניתנו על ידי מהנדס כאשר הם אמורים לשאת בעלויות.

הנתבע מס' 1 העיד באופן מפורש כי אין בידיו כל אסמכתא מכל סוג שהיא ולפיה הם בעלי זכויות בשטח השביל.

5.לאחר עיון בחומר שבתיק ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות.

על פי נסח הרישום שצורף לכתב התביעה, נרשמה התובעת כבעלים של החלקה עליה מצוי השביל הנדון ביום 10.11.98 כתוצאה מהליך הפקעה בהתאם להוראות סעיף 190א' לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965.

מקרקעין אלה הםמקרקעי ציבורי וככאלה ובהתאם להוראות סעיף 113ב' לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 לא תחול על מקרקעין מסוג זה התיישנות לפני היום שהם נרשמו על שם התובעת. מתאריך הרשום בפנקס הזכויות ועד ליום הגשת התביעה חלפו רק 13 שנה.

מכאן שטענת ההתיישנות אינה רלוונטית ודינה להידחות.

לא זו אף זו, בהיות המקרקעין מוסדרים והם הופקעו לצרכי ציבור בבעלות התובעת, הרי שאין תחולה להוראות חוק ההתיישנות.

כאמור לעיל, התנהל הליך משפטי אשר אף הוא עסק בנושא שטח השביל. מעיון בפסק הדין ולאור תוצאתו הסופית בו נקבע כי על הנתבעים לסלק ידם משטח השביל ובצירוף הודאת הנתבע מס' 1 בחקירתו הנגדית כי אין בידיו כל אסמכתא משפטית לזכויות בשטח השביל, מוביל למסקנה כי בהעדר זכות שבדין על הנתבעים לפנות את שטח השביל.