המוסד לביטוח לאומי נ' עיריית קרית גת ואח' - פסקדין

פסק דין

1. התובע הינו המוסד לביטוח לאומי.

2. הנתבעת 1 הינה הרשות המקומית אשר בתחום אחריותה אירעה התאונה, אשר תפורט להלן.

3. הנתבעת 2 הייתה המבטחת של הנתבעת 1 במועד התאונה, אשר תפורט להלן.

4.ביום 7.9.05 הלכה גב' טובה אלון (להלן: "הנפגעת") בקריית גת, היא נפלה לבור ביוב ונגרמו לה נזקי גוף (להלן: "התאונה"). הנפגעת תבעה את הנתבעות בגין נזקיה בת"א (שלום ת"א) 59792/06 (להלן: "תביעת הנפגעת").

5. התובע הכיר בתאונה כתאונת עבודה. בהתאם לחוק ולתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) תשי"ד-1954 (להלן: "תקנות המל"ל"), התובע שילם את דמי הפגיעה למשרד החינוך, המעביד של הנפגעת (להלן: "המעביד"). בנוסף, התובע שילם גימלת נכות מעבודה לנפגעת.

6. בדיון שהתקיים בתביעת הנפגעת ביום 14.9.09, הסכימו הנפגעת והנתבעות שדמי הפגיעה לא ינוכו מהסכום שיפסק בפסק הדין.

7.ביום 16.6.10 ניתן פסק דין בתביעת הנפגעת, בו נקבע שיש לפצות אותה בגין נזקי הגוף מהם סבלה כתוצאה מהתאונה בסך 207,300 ₪ (להלן: "פסק הדין"). כמו כן נקבע שמסכום זה יופחתו תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של 67,300 ₪ (משוערכים נכון למועד מתן פסק הדין). בהתאם להסכמות הצדדים לא נוכו דמי פגיעה מסכום הפיצוי.

8. התובע הגיש תביעתו לשיבוב כלל התשלומים ששילם לנפגעת בסך 98,367 ₪, בהתאם לסעיף 328 לחוק, ובהתאם לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964.

9. הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו הנתבעות ישפו את התובע בסך הגמלאות ששילם. הצדדים נשארו חלוקים בשאלות, האם על הנתבעות לשפות את התובע בגין דמי הפגיעה בסך 17,812 ₪ (להלן: "דמי הפגיעה"), האם סכום זה צריך לשאת הפרשי הצמדה וריבית, והאם יש לחייב את הנתבעות בשכ"ט עו"ד ביחס לכלל סכום התביעה, או רק ביחס לסכום שנותר במחלוקת. כמו כן הצדדים הגיעו להסכמה, שיגישו סיכומים ופסק הדין ינתן על סמך החומר הנמצא בתיק בית המשפט. הסדר זה קיבל תוקף של החלטה בדיון שהתקיים ביום 2.7.13.

טענות התובע

דמי פגיעה

10. בהתאם לפסק הדין, הנתבעת 1 נושאת בחבות מלאה לאירוע התאונה ואין מקום לקבוע אשם תורם.

11. בהתאם לפסק הדין, בהסכמת הצדדים, מהסכומים המשולמים לנפגעת לא ינוכו דמי הפגיעה. זאת מאחר ודמי הפגיעה שולמו לנפגעת באופן שהיא קיבלה משכורת מלאה, גם בימים בהם הייתה במנוחה בביתה.

12. הנפגעת לא ניכתה בחישוב הנזק שערכה את דמי הפגיעה, שכן לא נגרמו לה הפסדי שכר למרות היותה בתקופת אי-כושר. הנתבעת לא חלקה על כך, שהנפגעת קיבלה משכורת מלאה למרות שהייתה בתקופת אי-כושר.

13. מהאמור לעיל יוצא שהפיצויים שנקבעו בפסק הדין לא כללו את דמי הפגיעה ששולמו, שכן דמי הפגיעה לא הובאו בחשבון כהפסדי שכר לעבר ואף לא נוכו מחישוב הנזק. המסקנה היא, שדמי הפגיעה הינם בנוסף לסכום שנקבע בפסק הדין.

14. תביעת השיבוב בגין דמי הפגיעה לא תביא לתשלום כפל פיצוי מצד הנתבעות. זאת מאחר שהמעביד שילם לנפגעת משכורת מלאה, ועל כן הנתבעות לא שילמו לנפגעת פיצוי בגין תקופת אי כושר של 91 יום.

15. קיים השתק שיפוטי המונע מהנתבעות לטעון שאינן חייבות לשפות את התובע באשר לדמי הפגיעה. הנתבעות הודו בתביעת הנפגעת ששולמו דמי פגיעה למעביד ושאין לנכותם מהתובעת. לפיכך, הינם מנועים מלטעון כעת שלא שולמו דמי פגיעה ו/או שאינם חייבים לשפות את התובע בגין דמי הפגיעה.

שכ"ט עורך דין

16. פסק הדין ניתן בחודש 6/10. כבר בחודש זה ידעו הנתבעות את הסכומים, בגינם עליהם לשפות את התובע. הנתבעות לא עשו כן.