המ"ש 276-11-14 אסדי נ' מדינת ישראל - פסקדין

המבקש עותר להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מיום 29.4.13.

לטענת המבקש, לאחר קבלת הדוח פנה בבקשה להסבתו עוד ביום 7.8.13, ולא נענה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, וטוענת כי לא התקבלה כל בקשה להסבה עד יום 14.7.14.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ולאחר שעיינתי במסמכים שהתקבלו מרשות הרישוי וממרכז הגבייה, מצאתי לנכון לדחות את הבקשה.

כפי שקבע בית המשפט העליון ברע"פ 329/10 חיים סדגר נ' מדינת ישראל:

עסקינן בעבירה מסוג "ברירת משפט". על כן יש להראות כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט נובע מסיבות סבירות, שכן הנחת היסוד של המחוקק בעבירות מסוג זה היא כי הנאשם כלל אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו. שונה מצב זה ממקרה בו לנאשם זכות להישפט מלכתחילה, כברירת מחדל, וניתן פסק דין בהיעדרו, שאו אז ישנו מקום לשקול ביתר שאת אם ישנו מקום לבטל את הרשעתו. לפי סעיף 230 לסד"פ.

וכפי שהבהיר בית המשפט המחוזי בעפ"ת 42904-01-14 אברהם מויאל נ' מדינת ישראל המבחנים להארכת מועד שונים לחלוטין מהמבחנים לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות והדגש בהליך דנן הוא הסיבה לאיחור אותו ביקש המחוקק להגביל משיקולים של סופיות הדיון ויעילות.

במקרה דנן מודע המבקש לדוח מזה כשנה וחצי, ולטענתו פנה בבקשה להסבה עוד בחודש אוגוסט 2013. ממסמכי רשות הרישוי ומרכז הגבייה עולה תמונה דומה בדבר ידיעת המבקש על הדוח זה מכבר.

מהודעת מרכז הגבייה עולה כי הייתה שיחה טלפונית מצד המבקש בחודש פברואר 2014, כי הוטל עיקול על רכבו בחודש יוני 2014 ועיקול על חשבון הבנק שלו בחודש אוגוסט. מהודעת רשות הרישוי עולה כי למבקש נשלחה דרישה לעבור מבחן עקב צבירת ניקוד – תוך פירוט הדוחת לרבות הדוח הרלוונטי – בחודש פברואר 2014.