המ"ש 2750-11-14 דוחא נ' מדינת ישראל ואח' - פסקדין

לפני בקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – החוק).

הדוח שנרשם למבקשת, שהינה הבעלים הרשום של הרכב, הינו בגין אי ציות לאור אדום מיום 30.10.12 (דו"ח תנועה מס' 90500833737).

הבקשה להארכת מועד להישפט, המבוססת על רצונה של המבקשת להסב את הדוח על שמה של אמה, הגב' עיתאב עאזם (להלן: "הנהגת"), הוגשה ביום 9.11.14.

לטענת המבקשת, הבקשה הוגשה באיחור "עקב אי ידיעת המבקשת על ביצוע העבירה הנ"ל בזמן". המבקשת פנתה למפנ"א ובמכתב תשובה מיום 30.9.14 צוין כי הדו"ח הוחזר בציון "לא ידוע במען".

כמו כן, טוענת המבקשת כי במידה ולא תתקבל בקשתה ייגרם לה עיוות דין ונזק בלתי הפיך וצפוי הדבר לפגוע בפרנסתה ובפרנסת בני משפחתה.

לבקשה צורפו תצהיר הנהגת, הודעת תשלום קנס ותשובת מפנ"א מיום 30.9.14.

המשיבה התנגדה לבקשה בטענה כי הדו"ח שולם, ומשכך המבקשת בבחינת מודה בכתב האישום, הורשעה ונגזר דינה.

לתגובה צורף פלט "דותן".

דיון והכרעה

ראשית, יובהר כי מדובר בדוח אשר שולם זה מכבר, בטרם הגשת הבקשה.

כפי שקובע סעיף 229(ח) לחוק: "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו...".

הכלל הוא כי כאשר משלם אדם את הקנס שנקבע בדו"ח העבירה, בתוך 90 יום מיום המצאת הדו"ח, רואים אותו כמי שהודה בביצוע העבירה, הורשע ונגזר דינו. לפיכך מובן כי לא ניתן להאריך מועד במקרה של תשלום הדוח, וזאת אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן כפי שקבע בית המשפט העליון ברע"פ 2096/07 צפורה כוכבי נ' מדינת ישראל – מקרה בו לא ידע אדם ולא יכול היה לדעת כי תלוי נגדו אישום. אין זה המקרה שבפניי.

דומה כי די בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה.

למעלה מן הצורך, המבקשת לא עמדה במועדים שנקבעו בסעיף 229(א) לחוק להגשת בקשה להישפט.

סעיף 229(א)(2) לחוק קובע את המועד להגשת בקשה להישפט, כדלקמן:

(א)מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:

(1)הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג);

(2)הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה.