המ"ש 12113-03-16 חואטרה נ' מדינת ישראל ואח'

בפני בקשה לפי סעיף 230 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982.

בקשה זו עוסקת בשני דוחות מסוג ברירת משפט אשר נרשמו למבקש בשנת 2014 ולאחר רישומם שילם המבקש את הקנסות, לא ביקש להישפט ולמעשה הורשע ונגזר דינו כפועל יוצא מעצם תשלום הקנס.

ביום 28.3.16 פנה לפתע המבקש באמצעות בא כוחו בבקשה לאפשר לו להישפט ביחס לדוחות שהוא עצמו שילם (דוחות שהפכו חלוטים לאור הוראות סעיף 229(ח) לחסד"פ).

בבסיס טענת המבקש העובדה כי בגין נהיגת המבקש ביום רישום הדוחות נרשמו לחובתו שני דוחות מפוצלים אשר לא הוכנסו לכתב אישום אחד.

המבקש טוען כי פעולה זו של השוטר גרמה לו עיוות דין אותו ניתן לרפא רק אם תתקבל בקשתו לפי סעיף 230.

דיון והכרעה –

אין כל מניעה משפטית הנובעת מכח החוק לפצל אירוע אחד לשני כתבי אישום ככל שבכל כתב אישום מתואר יסוד עובדתי אחר.

נכון כי ראוי ונכון יהיה (גם משיקולי יעילות) לכלול פרשה אחת בכתב אישום אחד לו רשאי יהיה להשיב נאשם בדיון אחד, אולם, כאשר המדובר בשתי עבירות נפרדות אשר לכל אחת יסוד עובדתי עצמאי ושתיהן התרחשו אגב אותה הנהיגה, אין המדובר בסיטואציה של סיכון כפול או טענה משפטית של "כבר נשפטתי".

לכל היותר המדובר בסרבול דיוני שלא יצר כל עיוות דין לנאשם.

לו היה בוחר המבקש להישפט, מגיש תוך 90 יום (כפי שמחייב החוק) בקשה להישפט ובמהלך הדיון היה מבקש איחוד התיקים, או אז כמובן שבקשתו הייתה מתקבלת.

החלטת המבקש שלא לבקש להישפט, לקחת אחריות מלאה ביחס לשתי העבירות שביצע ולשלם את הקנס בגינן, חוסמת בעיני את דרכו היום מלהפעיל בעניינו את סעיף 230.

לא מצאתי כי נגרם כל עיוות דין למבקש.

לא שמעתי כל טיעון המראה כי העבירות לא בוצעו על ידי המבקש.