המ"ש 11367-05-16 פארס. ב. חשמל ואינסטלציה בע"מ נ' מדינת ישראל

 בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.עובדות המקרהביום 1.5.15, נערכה כנגד רכב המבקשת הודעת תשלום קנס שמספרה 90504614729 (להלן – הדו"ח) ועניינה נהיגה במהירות מופרזת (מצלמה), עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה.המבקשת לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילמה את הקנס. טיעוני הצדדיםהיום, עותרת המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם שהרכב היה בחזקתו של נהג אחר במועד העבירה. המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הודעת תשלום הקנס נשלחה אל כתובתה הרשומה של המבקשת, עוד ביום 28.5.15 וכי נדרשה על ידה או מי מטעמה. הודעת כפל קנס נשלחה ב-30.11.15 לאותה הכתובת. לטענת המשיבה, המבקשת איחרה בהגשת הבקשה להישפט, מבלי שהציגה כל טעם המצדיק שיהוי זה ובשל כך, יש לדחות את הבקשה, תוך שהיא מפנה להחלטות במספר פסקי דין בסוגיה זו.    דיון והכרעה סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו". סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.המבקשת לא העלתה בבקשתה כל טעם המצדיק אי הגשת בקשה להישפט במועד או נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלתה ומעשה, לא התייחסה כלל בבקשה לאיחור בהגשתה, למעט הטענה כי רק כאשר ביקשה למכור את הרכב ולא הצליחה להעביר בעלות, גילתה כי הוטל עיקול וכי הדו"ח נשוא הבקשה, זו הסיבה לעיקול. מתגובת המשיבה, עולה כי הודעת תשלום הקנס הומצאה כדין למבקש, כבר במהלך חודש מאי 2015, לכתובת בכפר קרע, שהינה כתובתה הרשומה של המבקשת. לדברי המשיבה, מבדיקה באתר רשות הדואר, דבר הדואר נמסר ליעדו בתאריך 4.6.15. ברע"פ 805/09 פרפרה נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' ג'ובראן:"יתרה מזו, לא רק שהמבקש לא הוכיח כי הודעת התשלום לא הגיעה אליו ועל כן לא סתר את "חזקת המסירה", אלא שמרישומי רשות הדואר, שהיו בפני הערכאות הקודמות, מסתבר כי לא דרש את הודעת התשלום– הודעה אשר נשלחה לאותה הכתובת אליה נשלחה ההודעה השנייה בדבר תשלום הקנס מיום 7.8.2007 וממנה למד, כביכול, על קיומו של הקנס באיחור".   ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, אמר כבוד הש' רובינשטיין:"סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". ואכן, כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי. המבקש נמנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות הערעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7)".  ברעפ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל , אמר כבוד הש' רובינשטיין:"ומכל מקום, משקיבל המבקש דו"ח תעבורה על שמו בגין עבירה אשר לטענתו לא נעברה על ידיו, ובו גם ניקוד, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לבתו. המבקש נמנע מעשות כן, ורק למעלה ממחצית השנה מעת ביצוע העבירה והדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה להארכת מועד, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה; אכן, המבקש נימק טענתו בהיותו עולה לארץ - ואולם הוא קיבל את הדו"ח ושילם אותו, כלומר – ידע, ועל סימן השאלה היה להתעורר אז. דומה כי יש יסוד להנחה, שפנייתו של המבקש לבית המשפט באה רק מש "חרב הפסילה" הונפה מעל ראשו".  מן האמור בפסקי הדין לעיל, עולה, כי גם טענה כי אדם אחר נהג ברכב במועד העבירה, אינה מצדיקה הארכת המועד להישפט בגין דו"ח.  מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.   ניתנה היום, כ"ב סיוון תשע"ו, 28 יוני 2016, בהעדר הצדדים.