הלן נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

בפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 31.7.2012, אשר קבעה כי למערערת לא נותרה נכות בגין התאונה.

העובדות הצריכות לעניין

המערערת, ילידת 1948, נפגעה ביום 23.6.11 כאשר, במהלך עבודתה כסייעת בצהרון בגן, הרימה כסאות וחשה בכאב עז בגבה. התאונה הוכרה ע"י המשיב, כתאונת עבודה.

ועדה רפואית לעררים שהתכנסה ביום 31.7.2012 קבעה כדלקמן:

" הועדה דוחה את הערר וקובעת שלא נותרו מגבלות המקנות אחוזי נכות בגין התאונה הנדונה. הועדה עיינה בחוו"ד של ד"ר שי שבת שהתקבלה בועדה, ואינה מקבלת את מסקנותיו עקב אי התאמה בין ממצאי הבדיקה הגופנית המצוינת בחוות הדעת ובין ממצא הבדיקה הגופנית בועדה."

טענות הצדדים:

לטענת המערערת, הועדה התעלמה מתלונותיה ומהמסמכים הרפואיים שהוצגו בפניה. עוד טוענת המערערת, כי הועדה לא התייחסה לחוות דעתו של ד"ר שבת, אשר הוגשה על ידיה. כמו כן, המערערת טוענת, כי הועדה לא מילאה את כל סעיפי הדו"ח, וקיים בכך פגם משפטי. לסיכום, טוענת המערערת, כי החלטת הועדה אינה מנומקת ויש להחזיר את עניינה לוועדה הרפואית.

לטענת המשיב, הועדה שמעה את המערערת, עיינה במסמכים ונימקה את החלטתה. עד נטען כי הועדה עיינה בחוות דעתו של ד"ר שבת ונימקה מדוע היא אינה מקבלת את חוות דעתו.

המשיב סבור כי הועדה מילאה את הנדרש ממנה, וכי יש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

אקדים ואציין, כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 22.6.2006)).

אחת מהחובות המוטלות על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).

בענייננו, טענות המערערת מכוונות כולן כנגד שיקול דעתה הרפואי של הוועדה, אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בו. על פי ההלכה, בית הדין אינו שם שם עצמו כמומחה לרפואה והוא אינו קובע האם חלה החמרה בדרגת הנכות של הנפגע מאחר וזהו תפקיד הועדה.

מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה, כי הוועדה התכנסה בהרכב נכון, אשר כלל אורתופד. הוועדה עיינה בתיקה הרפואי של המערערת ונימקה את החלטתה כדלקמן:

"בזמן שינוי תנוחה מעמידה לישיבה ובחזרה – לא נצפה הגבלה משמעותית בתנועות גב...הליכה ללא צליעה, מתיישבת וקמה מכסא הועדה ללא זהירות. מרגישה נינוח בישיבה..."

בנוסף הסתמכה הועדה על בדיקת CT וקבעה, כי ממצאי בדיקתה שונים ממצאי בדיקתו של ד"ר שבת, ולפיכך היא אינה מקבלת את חוות דעתו.

בסיכומו של דבר, הוועדה מעריכה עפ"י שיקול דעתה הרפואי ובמסגרת סמכותה את מצבה הרפואי של המערערת. קביעת הועדה בעניין זה היא עניין רפואי המבוסס על שיקול דעתה של הועדה ובית הדין לא יתערב בקביעה זו. יתר על כן, הנמקת הועדה ברורה ואין כל קושי לעמוד על הלך רוחה.

11.סוף דבר: