הכרעת דין בתיק תד 195/07

כללי

         כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של תקיפה, לפי סעיף 378+379 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, שימוש בלתי חוקי בנשק, לפי סעיף 85 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו - 1955, איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, וכן עבירה נגזרת של התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחש"ץ, הכל בגין אירועים ביום 03/10/06, סמוך לגבול מצרים. כנטען, במהלך פעילות מבצעית לתפיסת מסתננים בקרבת הגבול, ניגש הנאשם אל ג'ון ג'וד יבואה ( להלן: המתלונן), והחל לתחקרו בשטח, בין היתר באמצעות צעקות. המתלונן ביקש מן הנאשם לסייע לו ולשלוח אותו אל מחנה פליטים או מקום מוגן אחר, והנאשם השיבו כי אם יענה נכון על שאלתו, יעשה כן. או אז, שאל אותו בלוויית מי חצה את הגבול, וכאשר המתלונן השיב כי היה בגפו, סטר לו הנאשם בפניו. כך עשה פעם נוספת, כאשר המתלונן השיב לו באותו אופן. המתלונן הראה לנאשם את שיניו התותבות, ואמר לו כי הוא מכאיב לו. הנאשם שאל את המתלונן פעם נוספת היכן המסתנן האחר, וכאשר הלה שב והשיב כי הוא נמצא שם לבדו - היכה אותו הנאשם בבטנו, באמצעות מכת אגרוף. כנטען, כתוצאה מן האלימות שננקטה, נשברו שיניו התותבות של המתלונן, והוא סבל מכאבים בפניו ובאיזור צלעותיו. עוד נטען, כי במהלך התחקור האמור, כיוון הנאשם לעבר המתלונן את נשקו האישי, מסוג רוס"ק M-16, ובתוכו מחסנית, וזאת על מנת להפחידו, ומבלי שנשקפה ממנו סכנה, תוך שהוא מאיים עליו כי יירה בו, אם לא יאמר לו את האמת.

         הנאשם כפר באשמה. אף שלא חלק על כך שתשאל את המתלונן, ודיבר תוך שימוש בתנועות ידיים והרמת הקול, הכחיש כל נקיטת אלימות כלפיו. נשקו, ובו מחסנית ב"הכנס", אכן כוון לעבר המתלונן, והוא אכן איים על המתלונן במהלך התשאול, אך זאת בשל צורך מבצעי, ומטעמים של הגנה עצמית.

התשתית הראייתית

עדות המתלונן, ג'ון גוד יבואה

         בעדות בשפה האנגלית, אשר תורגמה סימולטנית, מסר המתלונן, אזרח גאנה, כי הגיע לישראל עקב סכנה לחייו בארץ מולדתו. ביום 03/10/06 חצה את הגבול באופן בלתי חוקי, ושמע צעקות ויריה אחת. כאשר עצר, הגיעו אליו שני ג'יפים צבאיים, ומתוכם יצאו שני גברים ושלוש נשים. מפקד הכוח - הנאשם - החל לדבר בקשר האלחוטי, וכך הבין כי הוא האחראי במקום. הוא ביקש ממנו לקחתו למחנה פליטים, ובתגובה ענה הנאשם ש"אם יענה על השאלה נכון, יעשה לו את הטובה", ושאל בלוויית מי חצה את הגבול (עמ' 1, ש' 26-46). העד ענה לו שהגיע לבדו, ולפתע סטר לו הנאשם בלחיו השמאלית, באמצעות ידו הימנית (עמ' 2, ש' 48-53). העד עצמו לא עשה דבר, אלא ניצב עם ידיו בצידי הגוף, מבלי לזוז. לאחר שספג את הסטירה, שב ואמר לנאשם כי הגיע בגפו, וכי החייל שביצע את הירי קודם לכן יוכל להעיד על כך (העד לא ראה את היורה, אלא רק שמע את היריה מרחוק). הנאשם שב ושאל את אותה שאלה, ולאחר פעם נוספת בה השיב העד כי הגיע לבדו, סטר לו הלה שוב, בלחיו השמאלית. ארבעה חיילים שנכחו במקום ראו את המתרחש. בעקבות הסטירה השניה, נשברו שיניו התותבות של העד בתוך פיו. הוא הוציא אותן, והראה אותן לנאשם וליתר החיילים שניצבו שם. שיניו של המתלונן נותרו שבורות עד היום (כפי שיכולנו גם אנו להיווכח). בכלא מעשיהו הצליחו לאחות רק אחת מהן (עמ' 2, ש' 76-84). בעוד שקודם לסטירות, היה המתלונן רגוע, ולא עשה דבר, הרי שלאחריהן חש מסוחרר, ו"עיניו הסתובבו". המדובר היה בסטירות חזקות מאוד, אשר הדפו אותו לאחור. כהגדרתו, הנאשם הוא "אדם חזק" (עמ' 2, ש' 85-90).

            לאחר שהראה לנאשם את שיניו, הפסיק הלה לסטור לו, אך המשיך לשאול "איפה הבן אדם השני". העד שב ומסר כי הגיע לבדו, ואז היכה אותו הנאשם באמצעות אגרוף בבטנו, ודחף אותו. העד לא ידע מה לעשות, וקבל בפני הנאשם (מבלי להרים את קולו - עמ' 8, ש' 391-394), כי הוא מכאיב לו. הוא ביקש ממנו להפסיק, והציג בפניו צלקת מניתוח תוספתן שעבר, בצידה הימני של בטנו התחתונה (עמ' 2, ש' 94-97). היה זה אגרוף אחד בלבד, אך "ממש ממש חזק" (עמ' 8, ש' 361-362). לאחר שאמר לנאשם כי הוא מכאיב לו, והראה לו את מקום הניתוח שעבר, לא המשיך הלה להכותו (עמ' 8, ש' 356-360).

            הנאשם המשיך לתשאלו, אמר כי כבר עצר את האחרים, וכי אם המתלונן לא יאמר את האמת - יירה בו. כל זאת, תוך שהוא מכוון רובה לאיזור גופו העליון, מטווח של כמטר אחד. המתלונן הפציר בו, ואמר כי הוא מכיר תשעה אנשים במצרים, ואינו יודע אם כבר חצו את הגבול, אם לאו. עוד מסר לנאשם כי הגיע מסודן, וזאת בשל הפחד שחש וסברתו כי אולי מידע זה, והמלחמה המתנהלת שם, יביאו את הנאשם להפסיק את התנהגותו הנ"ל (עמ' 3, ש' 98-102). הוא תיכנן למסור את האמת כאשר "יהיה במקום בטוח" (עמ' 6, ש' 287-300). במהלך כיוון הנשק, ארבעת החיילים היו עדיין במקום.

            לאחר שמסר כי מוצאו מסודן, נערך חיפוש בתיקו, ע"י המפקד ואדם נוסף. בחיפוש לא נמצא דבר מלבד בגדיו, ולאחר מכן הוא הוכנס לרכב, אשר ערך סיור כדי לחפש אנשים, אך בלא תוצאות. אף שנשאל אם ברצונו לשתות, לא הוצעו לו אוכל או מעדנים כלשהם (עמ' 8, ש' 400 - עמ' 9, ש' 403). בהמשך, נלקח למחנה צבאי, שם שהה יממה. לכלא קציעות הגיע ביום 05/10/06, ושהה שם חודש ימים (עמ' 3, ש' 104-125).

         לטענת המתלונן, סבל מכאבי ראש, כאב אוזניים (בגינו ניתנו לו טיפות), כאבים בצלעות, ובנוסף סבל מכאבים בבטנו - במקום בו היכה אותו הנאשם, ו"גם באיזור יותר פנימי בבטן" (עמ' 5, ש' 222-224).

            לשאלה, האם התלונן על המעשים בפני החיילים האחרים ששהו במקום האירוע, השיב בשלילה. לאחר האירוע, אכן שוחח עם החיילת שישבה לצידו בג'יפ, אך היא לא ענתה, עקב אי-שליטתה בשפה האנגלית. הוא אמר לה, כי ברצונו להכיר את ערי ישראל, ואף צחק עימה, לאור אי-שליטתה בשפה. אמנם, הוא סבל באותה עת מכאבים עזים, אך לא הראה זאת לחיילת, ולנהג נוסף, ששימש כמתורגמן - שכן "הם כבר ראו את כל מה שקרה מחוץ לג'יפ ולא הייתי צריך להגיד להם את זה כי הם כבר יודעים" (עמ' 5, ש' 222-247).

         כאשר התעורר משנתו למחרת האירוע, הבחין כי דם זב מאפו, אף שלא ספג שם מכה. בחקירתו במצ"ח נרשם, בניגוד לכך, כי הדימום החל שלושה ימים לאחר האירוע, אך לטענתו, החוקר לא הבין אותו, וגם לא הניח לו לקרוא את הדברים שנרשמו (עמ' 8, ש' 371-372). טענה אחרונה זו לא נסתרה בעדותו של החוקר, סגן ויצרבין, אשר מסר כי המתלונן לא קרא את עדותו, אלא זו הוקראה לו: עמ' 14, ש' 177-189.

            העד לא התלונן על הדימום באפו בפני מאן דהוא. אין הוא זוכר את התאריך המדוייק בו היה הדבר, אך הוא נלקח לרופא לאחר שהראה זאת בכלא, ודיווח על כך (עמ' 8, ש' 373-374). הוא נבדק ע"י רופא בבית החולים ביום מעצרו, במהלך העברתו לבסיס השני [ככל הנראה, הכוונה לכלא קציעות - ביה"ד], ולשאלתו של הרופא, מסר לו כי הוא חלש. בחקירתו הנגדית, הבהיר כי אינו יודע מה ראה או הבין הרופא האמור. האחרון רק שאל מה אירע לו (עמ' 8, ש' 381-385).

         העד לא סיפר על האירוע, עקב פחד וחשש מפני הבאות. למחרת הגעתו לכלא קציעות, וגם ביום שלאחר מכן, דיווח כי מוצאו האמיתי מגאנה, אך השוטרים התורנים לא הקשיבו לו. קודם לכן, לא סיפר זאת שכן היה עדיין במחנה צבאי, "ופשוט פחד" (עמ' 7, ש' 301-310). מטעם זה, גם לא ביקש להילקח לבית החולים מן המחנה הצבאי, בצוותא עם שלושה עצורים אחרים, שהיו במצב קשה (עמ' 8, ש' 351-355). ביום 09/10/06, בעצת האסירים האחרים, כתב מכתב למפקד כלא קציעות, ושם פירט את השתלשלות האירועים, ובכלל זה, ציין את ארץ מוצאו. המכתב הועבר על ידו לתורן המשטרתי. את עדותו מסר מאוחר יותר גם בפני הדיין בבית הדין למשמורת, וכן בפני חוקרי המשטרה הצבאית (עמ' 3, ש' 126 - עמ' 4 ש' 149). עדותו בפנינו אכן תואמת את זו שמסר בשלוש חקירותיו במצ"ח (ס/18-ס/20), וכן את הדברים שמסר בעימות המצולם עם הנאשם (ת/4, ת/5).

         בחקירתו הנגדית, עומת המתלונן עם תלונותיו בדבר מצבו הרפואי. כך, את טענתו בפני הממונה על ביקורת הגבולות במשרד הפנים, ביום 09/11/06 (ס/12), לפיה הוא "מצוי בסכנה רפואית", הסביר בכך שסבל עדיין מכאבי ראש, ודימם מאפו. כאבי הראש מנעו ממנו שינה, ונגרמו (כמו גם כאבי אוזניים) מן הסטירות שסטר לו הנאשם. הכאבים נמשכו עד למועד בו פגש את הנציג הנזכר ממשרד הפנים, וביקש ממנו להילקח לבדיקה (כך אכן מופיע בפרוטוקול ס/12), אך הדבר לא נעשה. תרופות שביקש ממנו לא הועברו אף הן, ולכן האחות בכלא מעשיהו נתנה לו אותן. גם קודם לכן, התלונן בכלא קציעות, וקיבל מאחות תרופות למניעת הכאב. הוא לא פגש שם ברופא. לאחות לא סיפר את מקור הכאבים, כיוון שפחד לעשות זאת, ו"לא רצה לדווח כל כך מוקדם על מה שקרה" (עמ' 4, ש' 174-197). שמות התרופות שניתנו לו בכלא קציעות - אקמול ומוסקול. בכלא מעשיהו, ניתנו בנוסף להן (ולסוגים נוספים, שאינם זכורים לו) גם טיפות אוזניים.

            כאשר עומת עם העובדה כי במסמכיו הרפואיים מכלא קציעות ומכלא מעשיהו, לא הופיעו אבחנות רפואיות מיוחדות (ס/2-ס/5, וכן ת/9), הסביר כי בשני המקומות, נעשים הדברים "בעל פה" - "הוא מתלונן והאחות באה ונותנת תרופות". לטענתו, הדברים אינם נרשמים, ובפועל אכן התלונן בפני האחות בכלא מעשיהו, ובפעם השניה בה עשה זאת אף נשלח לבדיקה במרפאת הכלא (עמ' 5, ש' 199-210). כאשר שב ועומת עם העובדה, כי לא קיים תיעוד רפואי כלשהו לפגיעות שספג לטענתו, שאל "איזה רופא אמר שהוא משקר", וציין כי אכן נלקח למרפאה בכלא מעשיהו מספר פעמים. לשאלה, מדוע לא מסר לאף אחד מן הרופאים כי שיניו נשברו, ענה כי סבר שיוכל לתקנן עצמאית כאשר "ייצא משם" - אך כאשר הבין "שלא ייצא משם", החליט לדווח (עמ' 8, ש' 376-378). אין הוא זוכר מתי נעשה הניסיון לתקן את השיניים בכלא מעשיהו, אך זכור לו כי הדבר הצריך יותר מחודש של המתנה (עמ' 6, ש' 250-286).

         כאשר עומת עם העובדה, כי גם מכתבו למפקד קציעות לא אותר, חרף חיפושים הן בתיקו שבמחנה והן בכלא מעשיהו (ס/6) - שב ועמד על כך כי כתב אותו. בנוסף למכתב, מסר לטענתו גם את רשיון הנהיגה שלו מגאנה, כדי להוכיח שזו ארץ מוצאו, אך לא קיבל אותו בחזרה. בדיון בכלא מעשיהו, בפני ערכאת הביקורת (מיום 02/11/06, ס/7) נרשם כי מסר את תעודת הזהות שלו, אך כוונתו היתה למסמך של זהות - לרשיון הנהיגה. אותו רישיון נותר ברשותו שכן לא אותר בחיפוש הראשוני בחפציו, והוא מסר אותו בקציעות, כאמור (עמ' 7, ש' 311-325).

         העד הבהיר, כי אם מכחיש הנאשם את שייחס לו, הרי שהאחרון אינו דובר אמת. כאשר עומת עם טענה (לה התנגדה גם התביעה), לפיה כל יתר החיילים מעידים כי לא שהו בקרבתו כאשר הנאשם שוחח עימו, שאל בעלבון, אשר ניכר היטב על פניו, "אז איפה הם היו באותו זמן". עוד הגיב: "זה הכל תכנית שלהם לשקר הרי כולם הגיעו למקום בגללי כדי לעצור אותי איך הם יכולים להגיד שהם היו במרחק 100 מטר משם הרי הכל היה בפניהם. הם הגיעו ברכב אליי, איך הם יכולים להגיד שהם התרחקו. אם הם אומרים ככה אז הם בעצם מתכננים עכשיו לשקר ולהרוג אותי בכך" (עמ' 9, ש' 407-418).

        המתלונן הבהיר, כי האירועים נשוא תלונתו אכן התרחשו. אין הוא חפץ להישאר בישראל, ואם הסכסוך בגינו נמלט מגאנה ייפתר (הכוונה לסירובו להתמנות כראש שבט במקום, כבן בכור, עקב אמונתו הנוצרית) - ישוב לשם (עמ' 4, ש' 152-161). חבר סייע לו להגיע למצרים, לאחר ששיתף אותו בבעייתו המשפחתית-שבטית (עמ' 7, ש' 330-346).