הכרעת דין בתיק פח 945/04

השופט א. ואגו:

כללי- כתב האישום:

הנאשמים, שהם אחים, הואשמו בכך שביום 17.3.04 ירו למוות באחותם מצד האב, המנוחה פוז אלרביע, ילידת 1955, לאחר שהחליטו להמיתה בדם קר, ולפיכך מיוחסת להם בכתב האישום נשוא הכרעת דין זו עבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין תשל"ז - 1977.

נטען כי במועד הנ"ל, בישוב תל- שבע, הצטיידו הנאשמים באקדח וארבו למנוחה ליד ביתה. כאשר היא יצאה מביתו של שכן לכיוון ביתה שלה, ירו בה מטווח קצר, ופגעו בראשה, באוזנה, בצווארה ובגבה, וכי היא נפטרה מפצעיה כתוצאה מירי זה, בסמוך לאחר שהובאה לבית חולים סורוקה בבאר שבע.

כתב האישום אינו נוקב בשעת ביצוע הירי שגרם למות המנוחה, אולם כמסתבר היה זה בשעות הערב המוקדמות, והשעה המדוייקת אינה ידועה.

תשובת הנאשמים:

הנאשמים כפרו בביצוע המעשה המיוחס להם, והכחישו נוכחותם בזירה במועד הרלוונטי, כאשר נאשם 1 טען שהיה בביתו בעת התרחשות העבירה, ואילו נאשם 2 טען לאליבי, בכך שבאותה עת היה במתחם מגורי שבט טראבין, ובסביבתו, בעיצומו של מרדף משטרתי, כאשר נמלט ברכבו מניידת שדלקה אחריו, ובה השוטר ע.ת רס"ר מיקי אברהם, ושוטר נוסף.

מאחר שהנאשמים טוענים כי לא היו כלל במקום, מטבע הדברים אין בפיהם, ולשיטתם, כל מידע באשר לנסיבות האופפות את קטילתה של אחותם למחצה, ומשכך - היה ויוכח כי הם אכן מבצעי המעשה, לא יהיה מקום להיזקק לדיון והכרעה עובדתיים או משפטיים, נרחבים, ביחס להתקיימות יסודות העבירה, עבירת הרצח בכוונה תחילה, שבה הואשמו.

תיאור המעשה בכתב האישום, ככל שהוכח, ובהעדר גרסה אחרת, שהרי הנאשמים כופרים בכל קשר לכך, מצביע, כשלעצמו, על התקיימות היסודות הצריכים לעבירה שלפי סעיף 300 (א)(2), באשר מדובר על פני הדברים במארב מתוכנן, כאשר המתנקשים מצויידים בנשק חם שהכינו מראש והביאו עימם, וכאשר הירי מבוצע ללא התגרות מצד המנוחה.

מכאן- שהשאלה המרכזית שיש להכריע בה, והיא הפלוגתא שבלב ההתדיינות שקויימה בפנינו, הינה האם הנאשמים הם אלה שנכחו בזירת העבירה וביצעו את הירי הקטלני, או שמא טענתם  כי באותה עת במקום אחר היו היא הנכונה.

מערך הראיות - כללי:

התביעה סומכת את הוכחת האישום על שלוש עדות ראייה, קרובות משפחה של הנוגעים בדבר, שתיים מבנותיה של המנוחה (פאיזה וכארם), ואחייניתה (וופא),  אשר נתנו אמרות במשטרה שכללו זיהוי ודאי וברור של שני הנאשמים כמבצעי הרצח.

העדות הללו סירבו לחזור על הדברים המפלילים הללו ולהעיד עליהם בבית המשפט, ונמנעו מלעשות כן בדרכים שונות שיסקרו בהמשך, הוכרזו כעדות עויינות על ידי בית המשפט, לבקשת התביעה, והמאשימה מבקשת לקבל ולאמץ את אמרותיהן במשטרה כראיות לאמיתות תוכנן, לפי סעיף 10 (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"ז- 1971.

לצד עדויות אלה, מצביעה המאשימה על מספר ראיות חפציות התומכות בגרסאות שניתנו באמרות העדות הללו, וכן הוצגו ראיות המפריכות לשיטת המדינה את טענת האליבי של הנאשם  2.

הראיות שהובאו מטעם הנאשמים, עדותם שלהם, ועדים נוספים מטעמם, נועדו בעיקר לבסס את טענת האליבי של נאשם 2, וברור, שאף שנאשם 1 אינו יכול לבסס בראיות חיצוניות את האליבי של שהייה בביתו, הרי  אם יוכח האליבי של נאשם 2, די בכך לקעקע את עדויות הראייה ומהימנותן, באשר עדויות אלה ממקמות את שני הנאשמים  כנוכחים יחדיו בזירה וכמבצעים במשותף של הירי הקטלני.

בקליפת אגוז ניתן לומר, איפוא, כי הדיון בראיות מתמקד בשני אלה:

א.                  קבילות ומשקל אמרות עדות הראייה לכאורה.

ב.                  ביסוס או הפרכת האליבי של נאשם 2.

בגדר הסוגיה השניה דלעיל, טענת האליבי של הנאשם 2- מוחלס, יהא צורך לנסות ולקבוע במדוייק ככל הניתן את שעת האירוע, נתון בעל חשיבות בנסיבות הספציפיות הנטענות כאליבי, וכזכור אין כתב האישום נוקב בפרט זה, וכמסתבר אף אין ראייה ברורה ומוסכמת שעל פיה ניתן לעגן את מועד הרצח במדוייק.