הכרעת דין בתיק פ 9858/03

כתב האישום בענייננו מייחס לנאשם עבירה של תקיפה חבלנית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

לגרסת התביעה, כעולה מהעובדות, ביום 11.8.02, בשעה 09:08 לערך, בשוק התקווה בתל אביב, תקף הנאשם את תמרה סזנייב (להלן- המתלוננת), ילידת 1929, בכך שדחף אותה בחוזקה ובעט בה. כתוצאה מכך, נפלה ארצה על גבה וראשה ונחבלה בראשה ובאגנה. למתלוננת נגרמו דימום מראשה והמטומות בגבה, בברכה ובישבנה, סחרחורות וכאבים בגפיים, והיא נזקקה לטיפול רפואי.

תשובת הנאשם לכתב האישום היתה בבחינת כפירה בעובדות. לא רק שלא הרים ידו על המתלוננת ולא פגע בה, לגרסת הנאשם, אלא היא זו שדחפה אותו תוך כדי דין ודברים עמו.

כפי שניתן להתרשם למקרא כתב האישום מדובר במסכת עובדות פשוטה ולא מורכבת. גם התשתית הראייתית אינה סבוכה. מחד גיסא, ניצבת עדות המתלוננת, המגובה בעדות עד ראיה, שעדותו (ת/4) הוגשה בהתאם לסעיף 10 א(א) לפקודת הראיות, וכן עדות שוטר ששמע מפיה דקות ספורות לאחר ההתרחשות את שארע לה, ומאידך גיסא, עדות הנאשם הטוען להד"ם, העומדת בבדידותה. סלע המחלוקת עובדתי ולא ניעורו סביבו שאלות משפטיות הדורשות דיון וליבון מעמיק.

ניתן לומר עתה ומיד. התרשמתי לחיוב מהמתלוננת והשתכנעתי בכנותה ובאמיתות גרסתה לאופן בו התרחשו הדברים. עדותה העניינית והברורה הייתה עיקבית לכל אורך הדרך וסיפורה האוטנטי ניחן בהגיון פנימי רב. לא מצאתי כל סיבה לפקפק באמינותה ולא נמצא כל מניע שתטפול על הנאשם עלילת שווא זדונית. עדותה אינה עומדת בבדידותה, אלא מחוזקת בראיות חיצוניות המהוות לה תימוכין, הן לעצם ספור התקיפה והן לגבי תוצאותיה. לאירוע התקיפה נמצא עד ראיה ניטראלי אשר מהימנותו מעולם לא נסתרה על ידי הנאשם, ואילו לחבלות בגופה נמצא אישור בממצאי  התעודה רפואית. מאידך גיסא, בגרסתו של הנאשם מצאתי סתירות בין דבריו במשטרה לדבריו בבית המשפט, ולא עלה בידו ליצור מצג אמין ומשכנע דיו, אשר יש בו כדי לסדוק את גרסת התביעה ולהטיל בה, ולו ספק כלשהו. עוד אוסיף, כי במקום הומה כגון שוק, המהווה בענייננו את זירת העבירה, סביר להניח כי היו עוברי אורח נוספים אשר חזו בהתרחשות. לו היה שמץ של אמת בדברי הנאשם, ודאי היה טורח לאמת את גרסתו בבית המשפט על ידי הבאת עדים שביכולתם לאששה, וזאת לא עשה.

אפרט את דבריי להלן.

בבואה לבסס הנטען על ידה בכתב האישום הציבה, כאמור, התביעה מערך ראיות שבמרכזו עדות המתלוננת, שבעומדה על דוכן העדים תארה את השתלשלות הדברים מתחילתם עד סופם, באופן הקושר את הנאשם חד משמעית למעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

העדה סיפרה שביום המקרה ביקשה, כהרגלה, למכור בגדים ישנים לפרנסתה. כיוון שרצתה לחסות בצל בשל השמש הקופחת במקום בו עמדה, חצתה את הרחוב והתיישבה בצידו של הנאשם. לגרסתה, מלכתחילה הפגין הנאשם עצבנות כלפיה. משאמר לה לקום ממקומה, עשתה כדבריו, אך הוא הגיב בתוקפנות מיידית ודחף אותה " אמר לי תקומי מפה, הוא דחף אותי כמו כדור ואני נפלתי על הראש ועל הגב, ומהרגליים עד החזה הכול היו סימנים כחולים" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 14-15). לטענתה, איבדה את הכרתה ונזקקה לסיוע מעוברי אורח, שאף הזעיקו אמבולנס למקום לאור מצבה. היא מספרת כי אושפזה בבית החולים, ובמשך פרק זמן של כחודשיים לאחר המקרה נאלצה להישאר בביתה, ובכך נמנעה ממנה פרנסתה. באותה תקופה סבלה ממחושים רבים: " היו לי סימנים כחולים מהרגל, הכול היה שחור", " הסתובב לי הראש", " לא היה לי טוב עם הלב", " ירד לי דם מהראש".

חבלותיה פורטו אף במסמכים הרפואיים אותם הציגה, המאשרים פגיעות באגן, בירך, ביד, הגבלה ניכרת בדריכה ובהנעת הירכיים, כאבי ראש, סחרחורות, בחילות והקאות (ת/5 א, ב).

לא זו אף זו, בחקירתה הנגדית שבה העדה וחזרה על גרסתה לנסיבות בגינן התיישבה לצד הנאשם, מעשה שהוביל לתקיפתה. מדובר במעשה תמים ושיגרתי. לא ניתן להניח כי היה במעשיה ניסיון להתנכל או להרע לו. נימוקה כי ביקשה להימלט מן השמש המסנוורת הגיוני לאור נסיבות עיסוקה במקום פתוח, בימות הקיץ החמים, וגילה המבוגר - כבת 76.

באת כוח הנאשם, בניסיון לערער את דבריה, הטיחה במתלוננת כי לא ייתכן הדבר, שמדחיפה אחת ייגרמו כל הנזקים הפיסיים המפורטים לעיל. ראויה לדידי לעניין זה אמירת בא כוח התביעה כי החבלות המתוארות, הן בגרסת המתלוננת והן בתעודות הרפואיות אשר הוצגו בפני בית המשפט, בשים לב לגילה של המתלוננת, מתיישבות עם ניסיון החיים והשכל הישר. באבחנה מאדם צעיר וגמיש שנפילה עשויה להסתיים גם ללא פציעה רצינית, חבלות שכאלה בהחלט עלולות להתקבל כתוצאה מנפילת אדם מבוגר על הקרקע כתוצאה מדחיפה.

ניכר כי גרסת המתלוננת הינה הגיונית, סבירה ואמינה. לא נמצאו סתירות מהותיות בדבריה, למעט סתירה מינורית בעניין מועד ההתרחשות- בין אם קרתה בחודש אוגוסט או ספטמבר. אין ספק, כי לאור גיל הנאשמת וחלוף הזמן ממועד ההתרחשות, אך הגיוני יהיה להסיק כי מדובר בבלבול או שיכחה, ותו לא. בית המשפט רואה לנכון לאמץ גרסה זו ולקבלה כתיאור המציאות לאשורה, אף לאור התימוכין שמצא לה בראיות נוספות, להלן.

ראשית, חרף כפירתו המוחלטת בעצם התקיפה ניתן להצביע על אותות אמת בפרטים שמסר הנאשם בהודעתו במשטרה, התואמים להפליא את מהלך הדברים כתוארם בגרסת המתלוננת. כך למשל, הנאשם מספר כי המתלוננת, שעסקה במכירת בגדים וחפצים שונים, באה לשבת עימו ליד הדוכן, מתאר כי נפגעה בגב ובראש וכי הוזעק למקום אמבולנס. כלומר, לבד מאי הסכמה יחידה לעניין הגורם לחבלת המתלוננת, גרסת הנאשם בהודעתו זהה לזו של המתלוננת.

שנית, גרסת המתלוננת כפי שהושמעה בבית המשפט זהה בפרטיה לזו שהושמעה לשוטר הסייר, אשר הגיע למקום ההתרחשות, כמתואר בדו"ח הפעולה (ת/2).

שלישית ואחרונה, תאור זהה להתרחשות הדברים כפי שתוארה מפי המתלוננת, מצא בית המשפט באימרתו של מר אמיר סופר, אשר נגבתה כשבועיים לאחר מועד האירוע (ת/4). העד, שהעיד כי הינו מכיר את הנאשם, לא הצליח לשחזר מעל דוכן העדים את שראו עיניו. זכרונו בגד בו מחמת מחלה שפקדה אותו ופגעה גם בכושרו המנטאלי, כמוכח מאסופת המסמכים שהגישה התביעה

(ת/3). אי לכך, הוגשה הודעתו בהתאם לסעיף 10א. (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) - התשל"א 1971 (להלן: "פקודת הראיות"). משהוכח מתן האימרה  ולא הועלו כל נימוקים לפקפק באמינותה. אני רואה לקבל בקשת התביעה ולהעדיפה על פני "שתיקתו" של העד בבית המשפט.

הגרסה העולה מהאימרה תואמת את גרסת המתלוננת. כמתבקש מהדברים הבאים: " ראיתי את יעקב עם שתי הידיים שלו דוחף אותה חזק והיא נפלה על הטוסיק ונפלה אחורה וקיבלה מכה חזקה בראש" (עמוד 1 להודעה, שורות 10-13). עוד הוא מוסיף לעניין אלימותו של הנאשם: " הוא גם בעט בה ולא נתן לאנשים לעזור לה... והוא אמר לי תן לה למות" (שורות 14-16). ניתן לראות כי לא רק שאין בדבריו של עד זה כדי לסתור את גרסת המתלוננת, אלא אף יש בהם כדי להרחיב את תיאור ההתרחשות, להדגיש את אלימותו הזדונית של הנאשם כלפיה, וכדי לסתור את גרסתו המיתממת (בהמשך), כי ידו לא היה בדבר ואך ורק בשל אי יציבותה איבדה את שיווי משקלה ונפלה.

מדובר בעדות שאילו עמדה לבדה צריכה הייתה "דבר לחיזוקה" לשם הרשעת הנאשם על יסודותיה. מה שאין כן שעה שהיא מהווה חיזוק לעדות אחרת.

ויוער. עדות המתלוננת אינה זקוקה משפטית לראיית חיזוק. למעלה מן הנדרש תוכל אימרת עד זה להוות לה תימוכין מוצק.