הכרעת דין בתיק פ 952/03

השופט נ. הנדל:

1.         המדינה מאשימה את הנאשם בביצוע עבירת רצח.

על פי הנטען באישום הראשון בכתב האישום, בתאריך 06/06/03 בין השעות 01:00 ל-03:00' התפרץ הנאשם לבית מגורים המשמש כמעון למוגבלים, על ידי פתיחת חלון הבית וכניסה לתוכו, בכוונה לבצע גניבה. הוא נכנס לבית כשהוא נושא עימו מוט ברזל בכדי להשתמש בו ולתקוף כל אדם אשר עשוי להפריעו בביצוע ההתפרצות והגניבה, או למנוע ממנו לברוח מהבית. הוא עלה לקומה השניה ונטל משם טלוויזיה. כוונתו היתה למכור את הטלוויזיה ולרכוש תמורתה סם מסוכן מסוג הרואין. כתוצאה ממעשי הנאשם בדירה התעוררה המנוחה, ילידת שנת 1941, וקמה ממיטתה. הנאשם היכה אותה פעמיים בראשה באמצעות מוט הברזל, תוך שהוא מודע לכך שמכות אלו עלולות לגרום למותה. זאת על מנת להקל על עצמו את הגניבה ולהבטיח את בריחתו מהבית. המנוחה נפלה והנאשם נטל את הטלוויזיה, יצא מהבית לחצר ופנה לכיוון הגדר. כאשר ניסה לעבור את הגדר נפלה הטלוויזיה מידיו, הוא החליט להשאירה בחצר הבית, ונמלט מהמקום. עקב המכות נגרמו למנוחה שברים. היא איבדה את הכרתה ואושפזה בבית חולים ובאותו יום נזקקה למכשירי הנשמה. בתאריך 15/06/03 נפטרה המנוחה בבית חולים כתוצאה מהנזק שנגרם למוחה ומהשברים בגולגולת, שנגרמו כתוצאה מהמכות שהיכה הנאשם בראשה. בגין מעשים אלה מאשימה המדינה את הנאשם בהתפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה בנסיבות מחמירות, בגניבה, וברצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4). אין טענה שהנאשם רצח את המנוחה בכוונה תחילה. הקונסטרוקציה המשפטית של עבירת הרצח נובעת מהקשר שבין התקיפה הקטלנית לבין עבירות ההתפרצות והגניבה.

על פי האישום השני נחקר הנאשם במשטרה ביום בו אירעה הפריצה. הוא נפגש עם אלברט אדרי (להלן: "בבר") - אחד העדים, אשר לו סיפר כי גנב את הטלויזיה. במהלך החקירה בתחנת המשטרה פנה הנאשם לבבר וסימן לו לשתוק ולא לספר את אשר הוא יודע. בשל כך הואשם הנאשם בביצוע עבירה של הדחה בחקירה. למחרת נלקח הנאשם לבית משפט השלום להארכת מעצרו וגידף את שופט בית משפט השלום. בשל כך הואשם הנאשם בעבירה של זילות בית המשפט.

הנאשם מודה בביצוע עבירה של זילות בית המשפט. כן מודה בעבירת ההתפרצות. התשתית להרשעת הנאשם באישום הראשון נסובה סביב שלושה מעגלי ראיות. הראשון - הודיית הנאשם בעובדות מסוימות בבית משפט. השני - ראיות חיצוניות, ובעיקר ממצאים מחקירה בדירה וממצאים מבדיקת גופת המנוחה. השלישי - אימרות של הנאשם מחוץ לכותלי בית המשפט.

2.         בתחילת המשפט היה הנאשם מיוצג על ידי סניגור אחר מזה שייצגו בסופו. הנאשם כפר באשמת עבירת הרצח אך הודה בעובדות שונות בכתב האישום. מספר שבועות לאחר מכן הודיע הסניגור דאז שהנאשם מבקש לחזור בו מתשובתו לאישום. התובע הסכים לכך. התמנה סניגור חדש - אשר המשיך לייצג את הנאשם במהלך המשפט כולו - עורך דין בונדר. סניגור זה הודיע שהנאשם מודה בביצוע הפריצה בכוונה לבצע גניבה. כן הוא מודה שעלה לקומה השניה בדירה ונטל את הטלוויזיה בכוונה למכור אותה תמורת סם. עוד הודה שנטל את הטלוויזיה, יצא מהבית לחצר ופנה לגדר. הטלוויזיה נפלה מידי הנאשם כאשר ניסה לעבור את הגדר והוא השאירה שם. עולה שהנאשם מודה בביצוע עבירת ההתפרצות מתוך כוונה לגנוב ובנטילת הטלוויזיה טרם עזב את המקום. לצורך ניתוח המשך הראיות חשוב להדגיש שהנאשם ממקם את עצמו בדירה בשעות לפנות-הבוקר הרלוונטיות, אך כופר בהכאת המנוחה. לשם הדיוק, בהמשך המשפט הבהיר הסניגור שמרשו הניף קרש ונתן מכה אחת או שתי מכות, לא ידוע למי, הדבר קרה בסלון הבית. לדבריו, הוא הופתע על ידי מישהו ונתן שתי מכות בעזרת הקרש כיון שפחד (ראה עמ' 46 לפרוטוקול).

            קו ההגנה של הנאשם הינו שאינו יודע אם האדם אותו היכה היה המנוחה. לביסוס הטענה הושם דגש על ידי הסניגוריה בממצאים עובדתיים שונים ובעיקר מיקום התקיפה בבית.

3.         בבוקר לאחר האירוע הגיעה העוזרת של המנוחה אל ביתה ועלתה לקומה השניה. לדבריה כל הדלתות היו סגורות פרט לדלת דירת המנוחה. היא נכנסה וראתה אותה במיטתה מחוסרת הכרה, כן הבחינה בדם על הכרית והמיטה ועל ראש המנוחה. היא הודיעה למר ויקטור פרפליצקוי אשר עובד במקום וזאת בסמוך לשעה 07:50 (ראה עדותו של מר פרפליצקוי - ת/21). הוא הזמין אמבולנס שפינה את המנוחה לבית החולים. בעדותו הסביר שמדובר בהוסטל המיועד לחולי נפש. זהו קומפלקס של שלושה בתים המצויים באותו מתחם וקרובים אחד לשני, המרחק בין הבתים הוא כעשרה מטרים. הוא סיפר שהוא נועל את הדלתות בסביבות השעה תשע-עשר בערב. העוזרת העידה שבכל בית מתגוררים עשרה אנשים, וכי המנוחה היתה האישה היחידה בבית בו גרה. אנשי משטרה הגיעו לדירה. רפ"ק יוסף גרשון מהמטה הארצי, המחלקה לזיהוי פלילי, הגיע לזירת האירוע באותו יום בסמוך לשעה 12:00. הוא צילם את מכשיר הטלוויזיה מוטל על הדשא בחזית הבית (ראה ת/3ב, תצלום 3) ומוט ברזל באורך של שמונים סנטימטר שהיה מוטל על רצפת הסלון בדירה, בסמוך למקום בו עמדה הטלוויזיה טרם נלקחה (ראה תצלומים 23 ו-24, שם). נבדקו כתמי דם על המוט ווילון בד. המסקנה המדעית היתה שהדם תואם את פרופיל הדנ"א של המנוחה באומדן של "1- ל-2.3 מיליארד פרטים" (ראה ת/16).

ד"ר יהודה היס, פתולוג מטעם המדינה, שבדק את גופת המנוחה וערך ניתוח שלאחר המוות, העיד במשפט. לדעתו קיים קשר סיבתי ישיר בין הנזק למוח שנגרם למנוחה לבין מותה. הוא קבע שאין ממצאים שיכולים לתמוך באפשרות שהחבלה והנזק הקשה בגולגולת נוצר כתוצאה מנפילה. הוא לא יכול היה לקבוע איפה היתה המנוחה כאשר נחבלה והאם היתה במיטתה, והוסיף שסביר להניח שאחרי חבלה כזו היא תאבד את ההכרה ותיפול. הוא לא יכול היה לקבוע את מספר המכות שהונחתו על המנוחה ואת הכלי שבאמצעותו נעשה הדבר. הוא קבע כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מנזק מוחי. הוא תיאר דימומים במוח תחת הקרום העכבישי. ד"ר אמיר, רופא המתמחה בנוירוכירורגיה, בדק את המנוחה, בסמוך לשעה 08:50 בבוקר לאחר ליל האירוע, וניתח אותה. הוא תיאר שבר דחוס פתוח מצד שמאל באזור הרקה. לדבריו "היתה עצם שהיתה דחוסה פנימה ועצם זו היתה חשופה לאוויר החיצוני" (עמ' 45 לפרוטוקול). הוא הצביע על קיומו של דימום תוך-מוחי אך העריך שהמנוחה לא איבדה הרבה דם.

4.         הנאשם העיד מספר פעמים במשטרה וכן בפנינו במהלך המשפט.  לנוכח חשיבותם של הדברים על רקע קו ההגנה של הסניגוריה יש להציג את האימרות תוך הבאת ציטוטים ועל פי סידרן.

עדותו הראשונה של הנאשם נגבתה בצהרי היום שאחרי האירוע, בשעה 15:00. הוא מסר שהוא משתמש בסם הרבה שנים ושבלילה לפני היה בקריז. לדבריו ניגש לבית שהיה סגור, לא הצליח להכנס אליו וברח. שעה לאחר גביית העדות הראשונה יצא איש משטרה עם הנאשם לשם עריכת דו"ח הובלה בכדי שיצביע על המקום. אכן הצביע הנאשם על ההוסטל הרלוונטי, הוא הודה שנכנס למתחם ואף הצביע על הבית הרלוונטי ועל מקום החלון שרצה להכנס דרכו לבית, אך לדבריו היה זה סגור. הוא הדגיש שלא גנב כלום. תפנית בחקירה התרחשה כארבעה ימים לאחר מכן, כאשר הודה הנאשם שאכן נכנס לבית. בתחילת אותה חקירה הוא שתק מספר דקות, הוא הסביר איך ישב במעצר מספר ימים וחשב על כל מה שקרה באותו לילה, בשעות לפנות הבוקר "אף פעם לא הגעתי למצב הזה לעשות דברים כאלה כי כל פעם אני גונב פה וגונב שם בשביל הסם אבל הפעם עשיתי את זה פעם ראשונה". הוא הסביר שהיה בקריז, פגש את חברו ויצא בשעה 01:00 לחפש מה לגנוב. הוא חיפש חלון נמוך. הוא נכנס לבית, ושם היה "מקל של בייסבול", הוא ראה טלוויזיה "ואז ראיתי אישה מבוגרת ישנה במיטה". הוא ניתק את החשמל ועשה רעש. האישה קמה מהמיטה. היא עמדה לידו, "מהר תפסתי את המקל שהבאתי איתי לחדר מהר נתתי לה שתי מכות בחלק העליון של הגוף לכוון הראש... היא נפלה... היא לא הספיקה להגיד שום דבר... מהר הרמתי עוד פעם את הטלוויזיה ויצאתי". הוא תיאר כיצד שם את הטלוויזיה על המעקה, ואז נפלה "ברחתי מהר שלא יתפסו אותי...והשארתי גם את המקל שם בדירה". לדבריו הגיע בערך בשעה שלוש לחברו בבר שגר לא רחוק מהמקום. הוא לא ראה דם במקום. הוא יצא לגנוב את הטלוויזיה כדי למכור אותה ולהשיג כסף לקניית הירואין. הוא הסביר שהוא מודה כיון שהוא מרגיש רע ורוצה הקלה קצת  "אני פגעתי באישה ושמעתי בבית משפט שהיא בבית חולים... שזה מעשה נבזי ומרגיש מושפל ואני לא יכול להסתכל לך בעיניים... שפגעתי ככה באישה הזו" (ת/12).

תפנית נוספת חלה כחמישה ימים לאחר מתן העדות האמורה. הפעם לא היה נכון הנאשם להחקר. הודע לו שבאותו יום נפטרה המנוחה. הוא אמר שהוא המום, אין לו מה להגיד והוא רוצה לחזור למעצר. נאמר לו כי מממצאים בשטח עולה שהיה "שפריץ של דם" מעל למיטתה של המנוחה אשר מלמד כי היא הותקפה גם בחדר ולא רק בסלון כפי שמסר הנאשם בעדותו ובשחזור שערך. לכך השיב "אין לי מה להגיד" (ת/14 וכן ראה ת/9).

גרסתו של הנאשם עברה תהפוכות גם בעדותו בפנינו. הוא חזר על כך שהיה בקריז ושרצה כסף לקנות סם, ועל כן נכנס לבית ולקח את הטלוויזיה. תוך כדי פירוק הטלוויזיה ראה דמות "שבאה לתפוס אותי". הוא לא יודע אם היה זה גבר או אשה. הוא הוסיף שלפי מה שנאמר לו במשטרה הבין שמדובר באשה. כדי להתגונן הרים מקל ונתן שתי מכות בחלק העליון של הדמות. לשאלת הסניגור אם המוט שנתפס בדירה היה הכלי שבאמצעותו נתן את המכה ביקש הנאשם לחוש את המוט, ולאחר מכן הודיע שלא זה המקל שהוא החזיק. בשל היותו בקריז הוא לא זוכר אם הביא את המקל לדירה או שמצא אותו בפתח הדירה. הסיבה שלקח את המקל היתה כדי להתגונן ולהבטיח הימלטות ברגע שמישהו יראה אותו. רצונו היה להמם את הדמות כדי שלא תתפוס אותו. הוא לא יכול לתאר את הדמות. הוא הודה ששיקר לשוטר בהתחלה ואמר שלא יצא מביתו, זאת לדבריו כיון שפחד מבית סוהר. כל האירוע התרחש בחדר הטלוויזיה. באשר לאישום השני בו הוא מואשם כאמור בעבירה של הדחה בחקירה בגלל סימנים שהראה לבבר, מסר הנאשם שהוא עשה לו תנועת ידיים שיכול ללכת לכלא לעשרים שנה. בחקירתו הנגדית העיד הנאשם שהוא דיבר עם בבר בפנטומימה ואינו יודע בעצמו מה אמר לברר, בשל פחדים פנימיים. הקלטת בה נראה הנאשם כשהוא שם את אצבעותיו על הפה, הוצגה בפניו. כתגובה הוא מסר שאינו יודע למה התכוון. באשר לאישום הראשון מסר הנאשם שוב ושוב שהוא נתן שתי מכות. כאשר שאל אותו התובע מניין לו לדעת שהאשה לא מתה מהמכות השיב הנאשם: "אני לא אמרתי שאני יודע אני אמרתי שאני רוצה להאמין ששתי המכות שהנפתי לא גרמו למותה" (עמ' 61 לפרוטוקול). הנאשם הדגיש שהתייחס בחקירתו לאשה דווקא אך ורק בשל הדברים שנאמרו לו על ידי המשטרה. הוא אמר שהיה בקריז ו "לא שפוי". הוא פחד שהדמות תתפוס אותו ועל כן היכה אותה פעמיים. לדבריו הגיע עם המקל מפחד, כדי להגן על עצמו אם יקרה משהו, הוא מסר שהוא באמת רוצה להאמין שלא גרם למות האשה. הוא הסביר את אי נכונותו להשיב לשאלות החוקרים לאחר שנודע לו שהאשה נפטרה בכך שפחד מאוד (עמ' 70).

5.         בסיכומיו כיוון הסניגור את המותב באשר לדרך הנכונה להתרשם ממרשו. כלשונו: "הנאשם עושה רושם של אדם פשוט עד פרימיטיבי, כזה המכור לסם זמן רב, עם השפעות ברורות על היכולת הקוגנטיבית... אפשר לומר כי תחכום ותמרון, פקחיות וערמומיות ממנו והלאה" (עמ' 8-9 לסיכומי ההגנה). נדמה שהסניגור מפחית מערכו של הנאשם, ולא בכדי. בכל מקרה יש להבחין בין יכולת לבין רצון. אדם יכול להיות בעל רצון עז לעשות מניפולציות ולהתחמק מלקחת אחריות על מעשיו מבלי שהוא מצטיין בכך. במהלך עדות הנאשם התרשמתי שהשיקול העיקרי העומד לנגד עיניו איננו לומר את האמת אלא "לעשות רושם" ולהתרחק מהעבירה. לדוגמא, כאשר הוצג בפניו המוט שנמצא בזירה ואשר הוכתם בדם המנוחה, ביקש לערוך ניסוי בפנינו. ניסוי זה שכנע אותו שלא זה החפץ אותו החזיק. הוא ידע זאת לפי כובד המוט. לשאלה כיצד הוא זוכר מה היתה התחושה של החפץ בידו, לאחר שעברה כמעט שנה מאז האירוע, השיב "זה ברור לי כמו שאני עומד ומעיד בפניכם" (עמ' 66 לפרוטוקול). תשובות אלו לקו בחוסר שכנוע. התרשמתי שהנאשם היה מודע לנקודות המחלוקת בין הצדדים והוא העיד על פי האינטרס שלו, כפי שהבין אותו. הצגה קטנה זו מעידה על המניפולטיביות של הנאשם ועל כוונתו הנסתרת. בל נשכח שהנאשם לא החזיק את החפץ זמן רב, וכי הדבר קרה כאשר היה נתון, לדבריו, בקריז. שוב ושוב התרשמתי שהנאשם מנסה להתחמק בתשובותיו כאשר חש שהוא "נדחק לפינה". במהלך החקירה הנגדית, חיפש מקלט בתשובות כגון "אני לא זוכר" ו"אני לא יודע". עדותו כי מסר שפגע באשה רק מפני שכך מסרו לו השוטרים אינה תואמת את העובדה שהוא זיהה את הקורבן כאשה לאורך כל העדות במשטרה שבה הודה במעשה. אף אם אקבל את דברי הנאשם שהשוטרים אמרו לו בתחילת החקירה שמדובר באשה, עדיין הדרך בה התייחס לנתון זה מראה שלא למד את הפרט הזה מהם לראשונה. התרשמתי מכנותו של הנאשם בנקודה הנוגעת לכך שלא היתה לו כוונת תחילה להרוג את המנוחה. הוא יצא לפריצה. מדבריו עולה שזאת לא היתה הפעם הראשונה. הוא העיד שעד לאותו ערב פרץ מספר פעמים אבל לא פגע באף אחד. אינני חושב שכאשר בא לדירה התוצאות הקשות  היו חלק מתוכניתו. הנפקות המשפטית לנקודה זו תבחן בהמשך. נראה שכאשר הבין הנאשם, כבר בשלבי החקירה, שהוא צפוי להיות מואשם בגרימת מותה של המנוחה, בחר תחילה קו של שתיקה, ובבית המשפט בחר קו של אי-ידיעה אשר לא אפיין את הודאתו במשטרה טרם נודע לו שהמנוחה נפטרה. במשטרה אכן הביע חרטה על מעשיו, מצפונו ייסר אותו. כאשר נודע לו שהתקיפה הביאה לתוצאה קטלנית הגיב בשתיקה, ובעדותו בפנינו כלכל את צעדיו בין הטיפות כמיטב יכולתו. הנאשם הותיר בי רושם עז שהתדמית האישית שלו מאפשרת לו לקבל את התווית של פורץ וגנב, אך לא של רוצח ואף לא של אלים. בשל כך הוא ניסה להמעיט, למתן ובמידה מסוימת אף להכחיש את הפרטים בסיפור הסובבים סביב התנהגותו האלימה כלפי המנוחה.

6.         הנה כי כן, התשתית הראייתית נגד הנאשם איתנה ביותר. הוא היה בדירת המנוחה ונתן שתי מכות לאדם בכוון הראש באמצעות כלי. מספר שעות לאחר מכן נמצאה המנוחה בדירתה במצב שהצריך את אשפוזה. היא נפטרה תוך מספר ימים כתוצאה מהחבלה ומהנזק הקשה שנגרם לגולגולת. הנאשם מודה שגנב מדירתה טלוויזיה. בסמוך למקום בו עמדה הטלוויזיה טרם נלקחה, נמצא מוט ברזל שהוכתם בדמה של המנוחה. הטלוויזיה נמצאה ליד הגדר, בהתאם לעדותו של הנאשם. אפילו הוא, ועל אף כפירתו בגרימת המוות, נאלץ לומר במהלך עדותו שהוא רוצה להאמין שלא גרם למותה של האשה. שלושת המעגלים - הודיית הנאשם בעובדות מסוימות בכתב האישום בבית המשפט, אמרתו של הנאשם מחוץ לבית המשפט וראיות חיצוניות מממצאים מחקירת הדירה ומבדיקת גופת המנוחה - חופפים זה את זה ומשלימים זה את זה. אין זה תיק שבנוי לבדו על הודאת הנאשם מחוץ לכתלי בית המשפט ואף אין זה תיק שבנוי לבדו על הודאת הנאשם בעובדות מסוימות בתוך כתלי בית המשפט. הראיות החיצוניות - מיקום החבלה בגוף המנוחה, הכלי ששימש לתקיפה, זמן הפגיעה והמקום בו ארעה התקיפה, הוא דירת המנוחה - משתלבות עם אמרות הנאשם.

מול כל אלה טוענת הסניגוריה לקיומו של ספק סביר. זאת על בסיס שני אדנים עיקריים. הראשון - התמונה הנסיבתית. גם אם מדובר באשה שקיבלה את המכה, מי אומר שמדובר דווקא במנוחה, יתכן שמדובר באשה אחרת. ומה יוכיח שלא היה אדם אחר שתקף את המנוחה באותו לילה. ונניח שהנאשם היכה את המנוחה, מי לידינו יתקע כף שלא היה תוקף נוסף? לחזק קו זה הצביעה הסניגוריה על מחדלי המשטרה שלא בדקה את האנשים האחרים שגרים במוסד. בדיקה כזו יכולה היתה לטענתה לגלות את זהותו של תוקף אחר או מותקף נוסף. האדן השני נסוב סביב פרטים שונים בשטח אשר לגישת הסניגוריה אינם מתאימים להודאת הנאשם במשטרה או בבית המשפט. הדוגמא המובהקת לכך הינה המקום בדירה בו התרחשה התקיפה על פי עדותו של הנאשם - הסלון, לעומת המקום בו נמצאה המנוחה - חדר השינה. 

אתייחס לשני אדנים אלה על פי סדרם. קודם לכן, נכון להעיר הערה שמתייחסת לשני קווי ההגנה. ההרשעה בתיק זה אינה בנויה בעיקרה על ראיות נסיבתיות. ישנו עד ראייה, הלא הוא הנאשם. אכן, המנוחה לא זוהתה על ידו, ולשם כך ניתן להיעזר בראיות נסיבתיות, אך אלו אינן עומדות במרכז המפה. כן מנסה הסניגור לטעון שלא כל פרטי האירוע מא' עד ת' הוסברו, הובהרו והוכחו. מסכים אני לכך. ברם, אין זה בהכרח אומר שהתביעה לא עמדה בנטל. חובתה להוכיח עובדות שבכוחן לבסס עבירות שונות. בראייה זו אין זה מעלה או מוריד אם התקיפה היתה בסלון, בחדר, או בשני המקומות. אף במצב שיש שני עדי ראייה יכול להיות שבנקודות מסוימות קיימת סתירה ביניהם שלא דורשת הכרעה. משפט פלילי איננו חידה בלשית שדורשת תשובה לכל תג ותו. כמובן יש לבדוק שאין בחסר בכדי להאפיל על הראיות המפלילות. בכל מקרה, קיומו של ממצא עובדתי מסוים שלא הוכרע עד תום ושאינו מהווה אלמנט של העבירה הנדונה לא יביא, מניה וביה, לזיכויו של נאשם. זהו המקום להדגיש את הידוע: לא די בספק, אלא נדרש ספק סביר בכדי להפיל את ראיות התביעה. אפילו אם מדובר במספר ספקות יש לבחון האם ביחד מהוות אלו ספק סביר.

באשר למימד הנסיבתיות של ראיות התביעה יובהר כי מעדות הנאשם ועדותו של מר ויקטור פרפליצקוי, עובד בהוסטל, עולה שהיה פער של מספר שעות בלבד, בשעות המוקדמות של הבוקר, מנקודת הזמן בה עזב הנאשם את דירת המנוחה ועד שהיא אותרה. מכאן, קשה לקבל את הטענה בעלמא שיתכן שאחר נכנס לדירה ותקף את המנוחה. נכונותו של הסניגור להעלות חשד כנגד עשרים ותשעה אנשים שגרים בהוסטל, שכן לדבריו כל אחד יכול היה לבצע את המעשה מבפנים, אינה מבוססת ואין בה אלא להצביע על פתרון תיאורטי. הוא המצב באשר לאפשרות שהנאשם תקף אדם אחר בדירת המנוחה וללא קשר התרחש אירוע נפרד בין שני אנשים - המנוחה ואלמוני, שכלל לא היו מעורבים במעשיו של הנאשם בדירה.

הסניגור מבסס את מסקנתו שהמנוחה הוכתה בהיותה במיטה על סמך סברתו של רב-פקד יוסי גרשון שהגיע לזירת האירוע בשעה 12:00, מספר שעות לאחר שהמנוחה נמצאה. לשם הדיוק, הקצין לא הציג עמדה פסקנית. הוא נשאל על ידי הסניגור האם אפשר להסיק מסימני הדם שהיו על הקיר הצמוד למיטה שהמנוחה הוכתה כאשר היתה במיטה. תשובתו היתה כי סביר להניח שכן ועוד סביר להניח שהמנוחה היתה במצב של שכיבה. יש להדגיש שפרשנות מעין זו איננה מסקנה של מומחה הנובעת מבדיקה מדעית אלא מסקנה הנסמכת על ניסיון, שכמובן פחות מחייב. יש לזכור שהעוזרת של המנוחה שגילתה אותה בבוקר העידה בבית משפט שהמנוחה היתה במיטה כאשר היא יושבת, ולא במצב של שכיבה, כפי שהציע הקצין. כמובן, יתכן שהמנוחה קמה או התיישבה לאחר קבלת המכות, אך זה פותח פתח גם לאפשרויות נוספות.